בהתחשב במרכזיות של הנושא, מפתיע עד כמה נוטה הסוציולוגיה הקלאסית למשוך את ידה מכל מה שקורה בינו לבינה. אחד החריגים בנושא זה הוא דווקא אחד מראשוני וגדולי הסוציולוגיה המודרנית – גיאורג זימל, שיצא לבחון את מערכות היחסים בין גברים ונשים מנקודת מוצא סוציולוגית בספרו "על נשים, מיניות ואהבה" (1911).
נקודת המוצא של זימל נראית מובנת מאליה והיא שאהבה, מיניות ואפילו פלירטוט הם פעולות הדדיות שמתרחשות בין שני אנשים. אולם קביעה זו מחזיקה מרובה אם מנסחים אותה במונחים סוציולוגיים שכן כאשר אנשים מקיימים פעילות הדדית הם יוצרים 'משחק' שבו הם משחקים על פי חוקים ששניהם מסכימים עליהם, והחוקים האלו מאוד מעניינים את הסוציולוגיה. במילים אחרות, כאשר גבר ניגש להתחיל עם בחורה בבאר (וסליחה על הסטריאוטיפיות) נוצרת בניהם שורה שלמה של הסכמות ובהן: שבאר הוא מקום מתאים לפעולה שכזו, שזו תפקידו הלגיטימי והמצופה של גבר ליזום את המהלך ושזו תפקידה הלגיטימי והמצופה של האישה להחליט אם לשתף פעולה או לא וכן הלאה וכן הלאה. הסיטואציה הזו, על פי זימל, כאשר היא חוזרת על עצמה בכל עיר אלפי פעמים מידי ערב לוקחת חלק חשוב בעיצוב מערכת היחסים בין גברים ונשים (בזמנו של זימל היה פחות מקובל להתייחס לסוגים אחרים של מערכות יחסים, למזלו, שכן זה היה מאוד מסבך את התיאוריה שלו).
זימל גם הקדיש פרק מיוחד לדיון בפלירטוט. לדעתו אותה אינטראקציה בלתי מתחייבת ומגששת בין גברים ונשים ממלאת תפקיד חשוב ומעניין מכיוון דווקא מכיוון שפלירטוט הוא סוג של 'משחק' ב-"אולי" שנע בין הצלחה וכישלון, הענות וסירוב, שבו לכל צד יש קלפים משלו (לגבר: קלף היוזמה, לאישה: קלף ההחלטה…) והוא נותר למשחק ממש לרגע שבו הוא כבר לא או כמו שאומר זימל "פלירטוט רק משחק עם המציאות, אך זוהי עדיין המציאות שעימה הוא משחק".
מערכת היחסים בין גברים ונשים היא, כידוע לכל מי שהתנסה באחד כזו, מתוחה ולעיתים מנוגדת. אולם הדבר הטוב בה לפי זימל הוא שבניגוד למערכות יחסים מתוחות אחרות (בין מעמדות, גזעים וכו') לפערים שבין נשים וגברים יש פתרון ומשהו שיכול לגשר עליהם: קוראים לזה סקס. מיניות על פי זימל היא סוג של "הגעה לעמק השווה" ביחסים בין המינים, הצטלבות (כמעט) מלאה של רצונות וצרכים. לדעתו כל מערכת יחסים מתאפיינת בסוג כזה או אחר של "קח ותן", ואילו במקרה של מיניות מה שיש לצד אחד לתת זה מה שהצד השני רוצה לקבל, ולהפך. אפשר (בצדק, אם כי יש לזכור כי מדובר כאן בתמצית מתומצתת של ספר שלם) לבקר את זימל על מידת מה של נאיביות ורומנטיות ביחס שלו ליחסים ומיניות, ורווקים\ות רבים\ות ודאי יטיחו בו אינספור מקרים בהם מה שהם רצו לקבל\לתת לא בדיוק התיישב עם הרצונות\יכולות של הצד השני, אבל הפיצוי על כך יכול לבוא ברעיונות הלא פחות רומנטיים שלו אודות אהבה.
ראשית, האהבה מרגשת זימל מאוד בשל עוד אבחנה כמעט מובנית מאליה אבל חשובה כאשר היא מתנסחת במונחים סוציולוגיים והיא שאהבה היא המצב בו בני אדם נמצאים בדרגת הקירבה הגבוהה ביותר זה לזה, הכי קרובים שאפשר לאיחוד מלא. לאיחוד הזה, כותב זימל, יש כוח מיוחד במינו והוא אותו כוח שמאפשר לאהבה להפוך את חיים ל-"יותר ממה שהם", להתעלות על ה"ארציות" של הקיום שלנו ולצבוע את המציאות בצבעים של מלאות וקסם (לסיום טוב מומלץ מאוד ללחוץ על הקישור).
ראו גם:
חופשי זה לגמרי מיוחד? על הקשר בין חירות ואותנטיות בעיר הגדולה
