בהשיר "והיה כי יארכו הימים" מאת חיים נחמן ביאליק הוא שיר סאטירי, נוקב וביקורתי. הןא מכוון כלפי אנשים – ובעיקר החברה היהודית המסורתית – שחיים בתחושת חוסר נחת מתמשכת אך אינם עושים דבר לשינוי מצבם. ביאליק מתאר כאן חברה פאסיבית, מותשת נפשית, שמחכה לישועה חיצונית – ובעיקר למשיח – מבלי ליטול אחריות על חייה וללא שום פעולה אקטיבית. זהו שיר תוכחה כתוב בסגנון נבואי, שבו ביאליק משתמש באירוניה, דימויים חריפים ורמיזות מקראיות כדי לעורר את קוראיו לזעזוע ולשינוי.
הכותרת והמבנה של "והיה כי יאריכו ימים"
הכותרת "והיה כי יארכו הימים" שאולה מספר יחזקאל (י"ב, 22). היא מסמלת את אובדן האמונה בחזון וביכולת להתחדשות. כמו אצל הנביאים, גם כאן מדובר בהתבוננות מפוכחת על עם שממתין שהזמן יעבור, בתקווה שהבעיות יפתרו מעצמן.
>השיר בנוי משלושה בתים – שלוש תמונות מתפתחות של שיממון, געגוע ורעב. –בכולם חוזרת תחושת האפסות, הציפייה הפסיבית והאבסורד שבחיים נטולי יוזמה.
הבית הראשון: תמונת השיממון
בבית הראשון מתוארת מציאות של קהות, שעמום וניוון רוחני. האדם מחפש שינוי, אבל מגלה שהכול נשאר כפי שהיה. הטבע כולו נראה כמשועמם – הים אינו בורח, הירדן לא נסוג, והכוכבים לא זעים. המילה החוזרת "פיהק" מדגישה את האדישות והעייפות של הבריאה כולה, כאילו גם היא מאסה במצבה. הכוכבים – כימה וכסיל – מסמלים את קיבעון הזמן. האדם בסיטואציה זו מתואר באופן נלעג. הוא נע בין פיהוקים לבין מריטת שערות, ובדומה לו – גם החתול מקריח את שפמו. אין הבדל מהותי בין האדם לחיה – שניהם נטולי תכלית.
הבית השני: הגעגועים
בבית זה, ההתרחשות מתמקדת בשעת ערב. הגבר בבית מתפקד מינימלית: אוכל אוכל דל – דג מלוח, מים פושרים – מתכונן לשינה, ומתגעגע. אך הגעגועים חסרי מושא – הם "עולים כפטריות באשה על עץ רקב", נרקבים עם הכינים שבסמרטוטים. געגוע כזה אינו מניע לפעולה אלא מעמיק את התחושה של קיפאון. גם כאן ביאליק מצייר את האדם בדמות דוחה ומעוררת לעג – הוא חולץ את נעליו, פוזמקיו, מיילל מתוך חלומו, בדומה לחתול שמתחת למיטתו. שוב האדם מזוהה עם החיה – שניהם תלויים, סבילים, נאנחים ונאנקים.
הבית השלישי: הרעב למשיח
כאן עוברים לשעת בוקר – זמן שבו אמור לבוא האור, אבל במקום זאת מופיע "רעב" מסוג אחר – לא רעב ללחם ולא לצמא למים, אלא רעב למשיח. האיש קם, שוכן באוהל ליד ערימת אשפה, ופותח את עיניו בחרדה מתוך שינה טרופה. הוא מחפש את המשיח מעבר לגדר, אולי יופיע לפתע. זהו רעב מיסטי, נואש, כמעט ילדותי – תקווה לישועה חיצונית במקום עשייה. האישה, השפחה, העולל והעכבר – כולם משתתפים באווירת הציפייה, איש בדרכו. כל אחת מהדמויות ממתינה למשיח בדרכה העצובה, הבלתי אפקטיבית: האישה מוזנחת ופסיבית, השפחה מבקשת את תקיעת השופר, העכבר והעולל מייחלים לצלצול מצילת האתון. הפער בין הדמות הנעלה של המשיח לבין העליבות של המצפים לו – מגביר את האירוניה והלעג.
מסר השיר וביקורתו
השיר חושף את הסתירה העמוקה שבין הרצון לשינוי לבין חוסר הנכונות לעשות דבר לשם כך. הציפייה הפסיבית למשיח היא בעיני ביאליק סמל לאובדן האחריות האישית והלאומית. החברה מתוארת כנטולת חזון, כזו שהורידה את עצמה לרמת קיום חייתית – שוכבת, נאנחת, מחכה. הקו המרוסק בסוף השיר מעיד על חברה מתפוררת, חסרת תכלית, שמאבדת לא רק את העתיד אלא גם את זהותה.</p>
ההקשר הרעיוני וההיסטורי של "והיה כי יאריכו ימים"
אומית. זהו שיר שמבקר בחריפות את מי שאיבדו את הקשר בין החזון לבין הפעולה – יהדות של געגועים חסרי תכלית, שמחכה לישועה במקום לברוא אותה.
סיכום
"והיה כי יארכו הימים" הוא סאטירה חדה ונוקבת על יהדות מנוונת, חברה פאסיבית שמחכה לנס שיפתור את בעיותיה. ביאליק מצייר תמונה מדויקת של מציאות קודרת, בה האדם מנותק מהעשייה, מהחזון ומהתנועה. דרך אירוניה, ניגודיות ודימויים עזים, הוא מציע קריאה לפעולה – להפסיק לחכות, ולהתחיל לפעול. השיר אינו רק תעודת ביקורת, אלא גם תמרור אזהרה – על עם שלא מתעורר, מר גורלו להיות תקוע בתוך ערימת האשפה של ההיסטוריה.
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה – שירת ביאליק
סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותי, הכניסיני תחת כנפך, הקיץ גווע, בעיר ההריגה, הציץ ומת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, לבדי, ואם ישאל המלאך, זריתי לרוח אנחתי, לנתיבך הנעלם, לא ביום ולא בלילה, >צפורת
