השיר לנתיבך הנעלם הוא שיר אהבה יפייפה של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. המבנה של לנתיבך הנעלם הוא מבנה של שני בתים היוצרים בניהם ניגוד והשלמה.
בחלקו הראשון של לנתיבך הנעלם ביאליק מעצב תמונה של עזיבתה של האהובה הפונה אל נתיבה "הנעלם" – כלומר אהובה שהלכה לדרכה שלה והדובר בשיר אינו יודע לאן. דימוי הסופה של העזיבה מעצב את האירוע מחד כפתאומי ומפתיע ומאידך כמאוד סוער. אובדנה מותיר ריקנות אחריו והדימויים המאוד חיים של פעמונים ולהבות מדגישים את מה שאיבדת ביאליק כאשר פנתה הנמענת "לנתיבך הנעלם". בסוף הבית הראשון של לנתיבך הנעלם ביאליק מנסה למצוא את אהובתו במה שהותירה אחריה: נעל של משי ואגד חבצלות מתוך ניסיון להחזיר את מה שלקחה האהובה עימה כאשר הלכה ועזבה אותו – צרור חלומותיו ואף אותו עצמו.
בבית השני של לנתיבך הנעלם ביאליק פונה אל התמודדות עם המצב שנוצר לאחר עזיבתה של האהובה, עדיין מתוך פנייה אליה, בניסיון להשלים עם המצב. ניסיון זה כמו נופח במשורר כוחות מחודשים ועתה הפנייה היא מעמדה בטוחה הרבה יותר. בפתח הבית השני של לנתיבך הנעלם ביאליק מברך את אהובתו בצורה רשמית ולא-אישית אך מיד עובר לתיאור השותפות שלו במסעה, הבעת תמיכה והזדהות, ובכך הוא פורק מעליו את הכאב של חסרונה. כלומר, דרך השמחה והתמיכה יכול ביאליק להשלים עם עזיבתה של אהובתו. הוא משווה בין תנועתה שלה (עזוז סער) לבין הסטטיות שלו (כבד חלומות) כאילו היו שני מצבי קיום שונים שאינם מתיישבים זה עם זה. בשלב זה עובר לנתיבך הנעלם לכעין סיכום של המצב שנוצר. ביאליק עדיין מבכה את אובדנה ובנימה מתריסה משהו מבשר לאהובה כי יגונו ירדוף אחריה בכל אשר תלך. מטאפורת הענן משמשת את ביאליק בכדי לתאר את עצמו וכך ברקיו וגשמיו, בהם הוא משתמש בכדי לפלח "לב עולם" הוא דימוי לשירה שלו שמוזנת מכאב אובדנה של האהובה. כאן למעשה מוצא ביאליק את הנחמה, בשירה הנוצרת מתוך הכאב והאובדן, מתוך החוסר וההעדר. השורה האחרונה של השיר כבר נוקבת במפורש, באופן מבודד בן מילה אחת המשמש להדגשה, כי ה"פיצוי" שמוצא ביאליק באובדן הוא שירו, שכפי שהוא נחמה הוא גם במידה מסוימת נקמה באהובה שעזבה אותו.
חזור אל: סיכומים לבגרות בספרות
סיכומים לבגרות בספרות – פרק שירה
סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותי, הכניסיני תחת כנפך, הקיץ גווע, והיה כי יארכו הימים, בעיר ההריגה, הציץ ומת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, לבדי, ואם ישאל המלאך, זריתי לרוח אנחתי, לא ביום ולא בלילה, צפורת
