אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 1
Alan Dowty, Israel / palesteine, Chapter Two: The Jewish Story, Chapter Three: The Arab Story (Cambridge : Polity, 2005).
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
Chapter Three: The Arab Story (Cambridge: Polity, 2005).
גם לערבים וגם ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומרשימה. ייתכן כי הקונפליקט הוא יחסית חדש, אבל על מנת להבינו עלינו לקחת בחשבון את המסורות ההיסטוריות והזיכרונות של כל צד לסכסוך.
הסיפור היהודי
ההיסטוריה היהודית, לפי התנ"ך, החלה לפני כמעט 4,000 שנים עם הפטריארך אברהם, האב הקדום הן של היהודים הן של הערבים. חוץ מחשיבותו הדתית, התנ"ך הוא מסמך היסטורי יוצא מן הכלל, בשל פירוטו בדבר ההיסטוריה של העם היהודי מאות בשנים לפני שדיווח דומה התקיים במקום אחר. האזכור הלא-תנ"כי הראשון של העם היהודי הינו בכתב מצרי, והוא מהתקופה של יציאת מצרים, כפי שזו תוארה בתנ"ך. רשומות ארכיאולוגיות והיסטוריות אחרות לגבי אנשים ואירועים תנ"כיים, החלו מופיעות בסביבות זמנם של המלכים דוד ושלמה והבנייה של בית המקדש הראשון בירושלים, בערך בשנת 1,000 לפנה"ס, והן מתרבות במאות שעקבו.
ליהודים, לכן, יש אחת מן ההיסטוריות הארוכות ביותר – אם לא הארוכה ביותר – כעם המובחן מיתר העמים, בעל זהות מתמשכת המובעת בשפה, תרבות, אילן-יוחסין ופרקטיקה דתית. יותר מכך, הזהות הזו החזיקה מעמד למרות תפוצות גיאוגרפיות והעדר ארץ-מולדת. ההישרדות של היהודים כעם מובחן נחשבת לרוב כאחת מהחידות ההיסטוריות הגדולות ביותר. ההיסטוריון הבולט Arnold Toynbee, סיווג את העם היהודי כאחד מקומץ של "שרידים מאובנים של חברות שכבר נכחדו". הכיצד זה שהעם העברי שרד כאשר עמים אחרים מתקופת התנ"ך נעלמו כבר מזמן מבמת ההיסטוריה?
התשובה לשאלה זו בבירור מתקשרת לתרומת-המפתח שהיהדות תרמה להיסטוריה האנושית: היהודים הכירו לעולם את המונותיאיזם. הגילוי המונותיאיסטי, אשר שינה מן היסוד את האמונה והפרקטיקה הדתית בכל העולם, לא היה רק אירוע תיאולוגי; הוא גם הציג דרך חדשה לגמרי של הסתכלות על העולם. האמונה באל אחד הזיזה אנשים מהסתכלות מעגלית על ההיסטוריה, בה שינוי הוא מתעתע, לעבר הסתכלות ליניארית על ההיסטוריה, שהניחה את היסודות של אחריות מוסרית. מתוך המסורת הזו הגיעו שלוש הדתות המונותיאיסטיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. למרות ששלוש האמונות הללו לרוב מצויות במלחמה אחת עם השנייה, הן מכוננות יחד את המשפחה ה"אברהמית" של הדתות, וברגעים רפלקטיביים יותר הן מזהות את הדמיון המשותף להן.
אולם, בזמן שהנצרות והאסלאם טוענות לתקפות אוניברסאלית, ויש להן מאמינים מבין כל האומות והעמים, היהדות שמרה על מודעות להשתייכות לאומית. להיות יהודי, אין פירושו של דבר אמונה מוצהרת, אלא חלוקה של מורשת משותפת; אדם יכול להיות יהודי מבלי להיות אדם דתי. מצד אחד, זה הופך את היהדות למוגבלת, למקומית וצרה, כאשר הדגש הוא על ה"פרטיקולריזם" של קבוצה אתנית יותר מאשר על מסר אוניברסאלי שמכותב (לפחות בתיאוריה) לכל הגזעים והתרבויות. אולם, באותו המטבע יש גם סובלנות פונדמנטאלית כלפי מסורות ודתות אחרות, משום שלא קיים הדחף להפוך את כל הלא-יהודים ליהודים.
הפרטיקולריזם של היהדות הוא לא רק עניין של מוצא והיסטוריה המשותפים לעם כעם, אלא גם שיוך למקום ספציפי, לארץ ישראל. ליהודים יכולה להיות מזוודה ניידת של פרקטיקות דתיות שהם יכולים לשאת עמם לכל מקום, אבל לעולם אין ספק, כי ארץ ישראל נותרת לעד המרכז הרוחני.
הנושא של גלות ושיבה משמש מוטיב מרכזי במסורת היהודית, זאת בהתחשב בעלילות התנ"כיות של יוסף (גלות למצרים) ומשה (גלות ממצרים) ובשבי הבבלי שנמשך כמה מאות. לאחר השיבה מבבל ובניית המקדש השני, הגיעה גלות מידיהם של הרומאים במאות הראשונה והשנייה לספירה, דבר שהוביל לשתי מרידות של היהודים בחוק הרומי, אשר נכשלו. במבנה המסורתי של סיפור דתי-מוסרי, גלות היא עונש האלוהים על הכישלון הקולקטיבי של העם היהודי, בזמן שהשיבה מסמלת רחמים שמימיים כאשר החוטאים מקבלים הזדמנות נוספת לגאול עצמם. הרעיון של השיבה לציון נהיה קשור עם ה"משיחיות", היא האמונה בהופעתו המובטחת של המשיח, אשר לא רק יוביל את היהודים בחזרה לציון (הארץ הקדושה והמובטחת), אלא גם יביא את הגאולה הסופית של היהדות ובסופו של דבר של כל המין האנושי.
פלסטין, כמו רוב האזורים באימפריה הרומית, נעשתה בהדרגה נוצרית, במאות הראשות של התקופה הנוצרית. לאחר הכיבוש הערבי במאות הראשונות לספירה, הגירה והמרות דת יצרו רוב אסלאמי וערבי, למרות שהמיעוטים הנוצרי והיהודי נותרו. מהמאה השלישית לספירה ועד לעשירית, המרכז של החיים היהודיים עבר לממלכת בבל, שם – על אף החזרה מהגלות המוקדמת כפי שנרשמה בקורות התנ"כיות של עזרא ונחמיה – נשארה אוכלוסייה יהודית משמעותית. בתקופה הזו חובר התלמוד, כאשר התרגום הבבלי הוא הגרסא הדומיננטית.
כמיעוט מוגן תחת האסלאם, בין המאות התשיעית לשלוש-עשר, הפכו היהודים למשתתפים פעילים בתרבות האסלאמית בספרד. התקופה הזו נחשבת ל"תור הזהב" בשתי המסורות. ספרד החליפה את בבל כמרכזה של התרבות והיצירתיות היהודית. בסופו של דבר, קנאות דתית וחוסר סובלנות חתרו תחת האינטראקציה היוצרת של שלוש המסורת. במאה השתיים-עשרה לספירה, פלישה מוסלמית ממקור אפריקני החריבה את החיים היהודיים בספרד, והכריחה את היהודים להימלט לאזורים נוצריים, בצפון ספרד. אבל הכיבוש-מחדש של הנוצרים את ספרד, שהושלם במאה החמש-עשרה, הביא עמו התפרצות של קנאות דתית. במאה שקדמה לכך, היהודים היו תחת לחץ עצום להמיר דתם; אלו שעשו כן היו חשופים לאינקוויזיציה, שנהגתה ב-1483 על מנת לקבוע האם הנוצרים החדשים הינם נוצרים אותנטיים, אם לאו. לבסוף, ב-1492, ליהודים שנותרו הוצבה הברירה, האם להמיר דתם או להיות מגורשים. גירוש ספרד בשנת 1492 היווה קו פרשת מים משמעותי בהיסטוריה היהודית. הוא סיים פרק ראוי לציון של יצירתיות והישגים שנבעו משיתוף פעולה בין-דתי וגרם להצפה של פליטים, שזכו להכרה קבוצתית בתוך העולם היהודי. רבים מהם מצאו עצמם בתוך האימפריה העות'מאנית שעלה כוחה באותה תקופה. חלקם עלו לארץ ישראל.
לאורך ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד בזמנים סוערים, הרעיון של שיבה לציון נותר קבוע וחשוב במחשבה היהודית. אינדיבידואלים רבים הצליחו לחזור, לעיתים קרובות בסוף ימיהם, כדי שלכל הפחות יקברו באדמה הקדושה. למרות שעדיין הייתה זו כמיהה דתית יותר מאשר התארגנות פוליטית, חזון השיבה הקולקטיבית לציון מעולם לא היה רחוק מפני השטח.
מהמאה החמש-עשרה, מרכז החיים היהודיים עבר למזרח אירופה. הרדיפות והגירושים במזרח אירופה הכריחו יהודים רבים לברוח על נפשם. באותה העת, חלק מן המנהיגים המזרח-אירופאים קידמו בברכה פליטים יהודים, כיוון שאלו הביאו עמם סחר מערבי ויכולות מהוקצעות במלאכת-כפיים. מאז שנת 1264, בה דוכס פולני העניק ליהודים זכויות מגורים והגנה, החלו מנהיגים פולנים ומנהיגים מזרח-אירופאים אחרים להעניק לקהילות יהודיות אוטונומיה, דבר שהתפתח לכדי ישויות יהודיות עצמאיות ומשגשגות. במאה השמונה-עשרה, האוכלוסייה היהודית בקהילות אלו עברה שינוי דמוגראפי מופלא ("a demographic miracle"), כאשר גדלה באופן משמעותי. ההערכה המשוערת של אוכלוסיית היהודים בעולם, במאה השמונה-עשרה, עמדה על מיליון בני אדם. שתי מאות לאחר מכן, במאה העשרים, עמדה ההערכה על 10.6 מיליון יהודים, כאשר מזרח אירופה מאכלסת 90% מהם.
אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9
