אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 3
Alan Dowty, Israel / palesteine, Chapter Two: The Jewish Story, Chapter Three: The Arab Story (Cambridge : Polity, 2005).
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
"לכו ונלכה"
בראשון במארס 1881, נרצח הצאר אלכסנדר השני. שלטונו היה חיובי עבור היהודים: הגבלות באשר למגורים הותרו, הזדמנויות באשר להשכלה גבוהה ולמשרות שלטוניות הורחבו, ואינטגרציה בתוך החברה הרוסית עודדה. כאשר הדלתות פתוחות לרווחה יותר מאי-פעם, יהודים רבים – במיוחד ה"משכילים" – צעדו אל עבר רוסיה בעשורים אלו. אולם הצאר החדש, אלכסנדר השלישי, נשלט על ידי יועצים שמרניים אשר פחדו מהרעיונות הליברליים המערביים. בתוך שבועות, גל של מתקפות אלימות על קהילות יהודיות החל לשטוף את הארץ (כאן החל השימוש במילה הרוסית "פוגרום"). עד סוף השנה, 250 פוגרומים, לערך, חירבו את הקהילות היהודיות ברוסיה, כולם ללא התערבות מצד המשטרה או הצבא. במקום, המשטר הרוסי החדש, בחישובו כי אנטישמיות היא כלי שימושי להסטת חוסר-סיפוק ציבורי, האשים את היהודים בכך שעוררו את "זעמו של העם", והשתמש בסיטואציה כדי להצדיק את ההצבה מחדש של הגבלות משמעותיות על היהודים. משכך, החלה תקופה אפלה בהיסטוריה היהודית הרוסית, שהובילה לבריחה מאסיבית של 4 מיליון פליטים יהודים במשך ארבעת העשורים הבאים. רובם עברו למקומות מקלט חדשים, בדרך כלל באירופה המערבית ובאמריקה. פחות משני אחוז מתוכם, בחרו לחזור לציון. מדוע לחזור לציון באותה תקופה? האנטישמיות הייתה מתמדת בהיסטוריה היהודית, אבל מעולם לא הציתה תנועה משמעותית של חזרה לארץ ישראל. ציון תמיד נדמתה כאלטרנטיבה בלתי מבטיחה, וזה היה נכון במיוחד בימי השלטון התורכי שם.
אבל הפעם הזו חלו כמה שינויים חשובים. ראשית, הלאומנות האירופית דיברה גם אל היהודים. השיבה לציון, בעבר כאספירציה דתית, נעשתה תוכנית פוליטית. שנית, בעוד שהלאומנות החדשה חשפה את צדה המכוער, היהודים החלו לחשוב כי האפשרות של התבוללות מוצלחת הינה לא יותר מאשליה. הגל החדש של האנטישמיות אשר עבר בכל אירופה, כולל בצרפת המודרנית והליבראלית, הוליד את המסקנה המחייבת, כי לאנטישמיות אין תרופה. הניסיון להתבולל – נכשל. מיהם היהודים האמיצים והחלוצים שמצאו, באותה התקופה, את הטיעון הנ"ל משכנע? הם לא היו המבוגרים אשר באו בעבר על מנת להיקבר בארץ הקדושה, וגם לא המאמינים האדוקים ששאפו לחזור לציון מתוך מחויבות דתית. באופן מפתיע, הם היו צעירים, יחסית מחונכים, והגיעו משורות ה"משכילים". הם היו בדיוק אלו שניסו להתבולל והתפקחו באופן מריר. הם הגיעו לארץ ישראל לא על מנת למצוא גאולה אישית, אלא על מנת לקדם פיתרון חדש לחלוטין לבעיה היהודית הישנה. צעירים אלו הקימו את תנועת ביל"ו. המניפסט היה כי היהודים צריכים להתעורר מ"החלום השקרי של ההתבוללות". מטרת התנועה הוגדרה כ"בית בארצנו". מטרה זו הוצגה בפני הסולטאן עצמו. הם ביקשו ממנו "מדינה בתוך מדינה גדולה יותר", אשר תשלוט על עצמה מבחינה פנימית, ותיעזר באימפריה התורכית בכל הנוגע ליחסי חוץ, מתוך הבנה כי ייתכן ולא יהיה נדיב ביותר. התנועה הייתה קטנה ביותר מבחינה מספרית: רק 14 הצליחו להיכנס לארץ ישראל בשנה הראשונה, וסך הכל רק 60, לערך, ממש התיישבו בארץ, ורבים מאלו לא נותרו. הישגם הגדול היה בהכרזתם על המטרה המפורשת שבהקמת מדינה עצמאית ליהודים, מטרה שרק קומץ של יהודים אינטלקטואליים היו מוכנים לתמוך בה בגלוי.
היו קבוצות שדמו לתנועת ביל"ו, אשר צמחו בקהילות היהודיות ברוסיה. באמצע שנות ה-80 של המאה התשע-עשרה, הן כבר כונו במקובץ כתנועת "חובבי ציון", ומהר מאוד לאחר מכן כבר קראו להן בפשטות "ציונות". חובבי ציון התמקדו בהתיישבות בארץ ישראל ובבניה מחדש של החיים היהודיים שם. לשם כך הם שלחו כמה אלפים של מתיישבים לישראל במהלך אותה תקופה, וסך הכל בין 20,000 ל-30,000 עד לשנת 1903. מתיישבים אלו ידועים כעלייה הראשונה. חלקם הקימו ערים ויישובים חדשים, וחלקם התיישבו בערים ויישובים קיימים. היישובים החדשים סבבו סביב התיישבות פשוטה, חקלאית, דוגמת היישובים שהוקמו בעמק יזרעאל. הייתה דחיפה חקלאית חזקה מאוד למאמץ ההתיישבותי הזה, אשר שיקפה את הכמיהה העזה לחזרה לאדמה כחלק מהחזרה לחיים "נורמאליים" בתור אומה. הישובים החדשים עמדו בפני בעיות מונומנטאליות וקשיים רבים, בין היתר משום היעדר טוטאלי של ידע וניסיון בחקלאות בקרב האינטלקטואלים הצעירים. רובם שרדו רק באמצעות התמיכה הנדיבה של "הנדיב הידוע", הברון אדמונד דה רוטשילד. למרות זאת, ועל אף כל הקשיים, ולמרות העוינות מהישוב הישן והאופוזיציה הגלויה מהשלטונות התורכיים ומהשכנים הערבים, היישוב החדש השיג, באיטיות, קרקעות. עד ל-1903 כבר היו 50,000 יהודים באזורים שמאוחר יותר יהפכו למנדט הבריטי. הישוב החדש הקדיש עצמו לבניית חברה ותרבות יהודיות, אוטרקיות ומשגשגות; אחד מהישגיו היה הלידה-מחדש של העברית כשפה מדוברת, אחרי אלפיים בשנים של שימוש כתיבתי וליטורגי בלבדי בשפה. הלכה למעשה, לכל היהודים המלומדים היה ידע כלשהו בשפה הנושנה, ולא הייתה שפה אחרת בה יכלו היהודים האירופאים והלא-אירופים – לדבר. ועל אף כל זאת, הישגיו של היישוב היהודי בשני העשורים הראשונים לא היו מרשימים. יהודים עדיין היוו פחות מ-10% מהאוכלוסייה, ומתוך מספר זה רק כמה אלפים היו שייכים ליישובים הציוניים החדשים, ונוכחותם לא הייתה מאוד מורגשת. אם כך, העלייה הראשונה, בפני עצמה, נכשלה בהשמת השיבה לציון כחלק מהאג'נדה העולמית. מטרה זו הושגה לבסוף, עד סוף המאה, על ידי התפתחות דרמטית ולא צפויה.
חלק 1, חלק 2, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9
אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 3
