אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 2
Alan Dowty, Israel / palesteine, Chapter Two: The Jewish Story, Chapter Three: The Arab Story (Cambridge : Polity, 2005).
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
נושא הרדיפה
כפי שראינו בסקירה הקצרה הזו של ההיסטוריה היהודית, החוט המקשר בין חלקי הסיפור היהודי הינו האיום חובק-הכל של הרדיפה. הרדיפה היא שהכתיבה את הדמוגרפיה, הגיאוגרפיה ותנועות האוכלוסייה היהודיות. מה יכול להסביר את האלימות העקבית של האנטישמיות? אולי השאלה צריכה להיות: מה יכול להסביר את הרדיפה של כל מיעוט באשר הוא מיעוט? אין שום סיבה להניח שהעוינות כלפי היהודים שונה באופן מהותי מהרדיפה של מיעוטים אחרים; השוני הוא בכך, שהיסטורית, יהודים מצאו עצמם לעיתים קרובות יותר במצבים חשופים, מבודדים ופגיעים. רדיפת היהודים החלה הרבה לפני עליית הנצרות (כך, למשל, מתואר במגילת אסתר, אשר מספרת על פרס, חמש מאות שנים טרם עידן הנצרות). עם עליית הנצרות, החשד הבסיסי במיעוט היהודי קיבל ביסוס דתי, כאשר הנוצרים חיפשו להבחין את דתם מזו של היהודים ולהטיל בהם ספק. באותו האופן, בקוראן, זעמו של מוחמד על היהודים על כך שדחו את מסרו מתבטא בפסקאות שליליות על היהודים, למרות שליהודים, כעם הספר, יש הזכות לקיים את דתם שלהם. באקלים הקנאות הדתית, דמויות ומנהיגים דתיים גינו יהודים, כעם, לעבדות נצחית, ועלילות הדם הידועות לשמצה – הפנטזיה שהיהודים רצחו ילדים נוצריים והשתמשו בדמם על מנת לאפות מצות לפסח – הפכו לגורם לטבחים פראיים ביהודים. בסוף המאה התשע-עשרה, מצב החירום, במלוא עוצמתו, שכנע רבים מן היהודים כי ציונות – מדינה יהודית – היא התשובה היחידה.
תנועת ההשכלה והתפשטות המוסדות הליברליים באירופה המערבית כוננו מצב חדש. היהודים חזרו לאירופה המערבית ובנו קהילות חזקות, ובמקרים מסוימים זכו לשוויון אזרחי מוחלט. בסוף המאה התשע-עשרה, הם כבר עזבו ברובם את רוסיה ואת יתר המדינות המזרח-אירופאיות לעבר יעדים מערביים, כולל העולם החדש, היכן שחברות חדשות היו בתהליך בנייה, ודעה קדומה הייתה הרבה פחות מובנית. מתוך מבט זה, על ההתקדמות ועל המצב החדש המבטיח, נשאלת השאלה, מדוע תקופה זו, מכל התקופות בהיסטוריה של העם היהודי, ייצרה את התנועה המאורגנת הרצינית הראשונה לחזרה לארץ ישראל? בדיוק כשהיה נראה כי הליברליזציה תצליח לפתור את הבעייה הישנה של הרדיפה היהודית, מדוע שכמות משמעותית של הקהילה היהודית תדחה בהחלטיות את אופציית ההתבוללות? חלק מהתשובה הוא, כי ההתבוללות לא הגיעה ללא עלויות או בעיות. מבחינת אלמנטים מסורתיים יותר ביהדות היא נדמתה כאיום קריטי; כאשר בחברות מודרניות יותר דתיים אדוקים הגיבו לכך על ידי התבדלות מקסימאלית מהשפעות חילוניות מודרניות, על ידי "חזרה לשורשים". זה מאפיין את התנועה החסידית (שיוסדה במאה השמונה-עשרה) וקבוצות פונדמנטליסטיות עכשוויות יותר, שידועות היום במקובץ כ"חרדים". אבל אפילו מבחינות פחות מסורתיות, יהודים חילוניים יותר לא רצו אינטגרציה שמשמעותה הייתה אובדן זהות יהודית. במקרים רבים נראה היה שליהודים ניתנה ההזדמנות להשתלב רק כאינדיבידואלים ולא כקבוצה, ורק אם הם לא יתעקשו על הישארותם כיהודים באיזשהו מובן בעל משמעות. בעייה שנייה הייתה, שהלאומנות החדשה באירופה הייתה הרבה פחות מזמינה ממה שהיה נראה לעין. כאשר הלחץ על אתניות עממית גבר, עלתה השאלה: האם יהודי יכול באמת ובתמים להפוך לצרפתי או לגרמני? אדם יכול להמיר דתו, אבל לא להמיר את מוצאו ואת יחוס אבותיו. הדילמה הייתה מוחשית ביותר במקרה של תיאודור הרצל, המייסד של הציונות הפוליטית המודרנית. ב-1881, הרצל, "גרמני טוב", הצטרף לאחווה גרמנית לאומנית באוניברסיטה בה למד; אבל בתוך שנתיים ימים הוא הוכרח לפרוש, כאשר התברר כי יהודים לא הצליחו, באמת ובתמים, להתקבל כגרמנים. עד סוף המאה, אנטישמיות חדשה ואכזרית יותר, המבוססת על גזע יותר מאשר על דת, קמה ועלתה. משפט דרייפוס בצרפת, אשר התנהל בין השנים 1894-5 וסבב סביב קצין בצבא הצרפתי אשר התבולל באופן מוחלט והואשם בכוונה בבגידה, זעזע ופקח את עיניו את העולם היהודי, ואלו שהיו הלהוטים ביותר להתבולל עד לאותה פרשה, נהיו המפוכחים ביותר. אלו היו היהודים ה"משכילים" אשר חשו נבגדים והחלו מחפשים אחר תשובות חדשות, רדיקליות, לבעיה שהם סברו שהייתה בדרכה לפיתרון.
חלק 1, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9
אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 2
