אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 5
Alan Dowty, Israel / palesteine, Chapter Two: The Jewish Story, Chapter Three: The Arab Story (Cambridge : Polity, 2005).
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
מפגשים ראשונים עם האוכלוסייה הקיימת
המתיישבים הציוניים לא ראו בנוכחות הערבים בארץ ישראל כבעיה. הם בהחלט שמו לב לקיומה של אוכלוסייה "ילידית" באזור, אבל הם דחו את הרעיון כי הארץ החדשה שלהם, ציון, תשחזר את התבנית הגלותית של היהודים כמיעוט לא-מובטח הנאבק עם רוב עוין. ראשית, כפי שהם ראו את זה, הקשרים היהודים הדתיים וההיסטוריים לארץ הקדושה לא יכולים להיות מוכחשים, ואין עליהם עוררין. נדמה כי העולם זיהה את הקשר הזה ללא כל ספק. יותר מכך, העולם בהחלט לא נטה לברך מולדת יהודית בכל מקום אחר על פני הכדור.
לגבי התושבים האחרים בפלסטין, הם יקבלו יחס הוגן ויחלקו עם היהודים את הרווחים שבפיתוח המולדת. ברוח אותם ימים, היה זה מספיק להיטיב את הרווחה של התושבים הלא-יהודיים, באמצעות ייבוא הקדמה, המודרנה והמערביות לארץ ישראל, כאינדיבידואלים ולא כקולקטיב, משום שהם טרם טענו לזהות לאומית. על כן, הציונים המוקדמים לא ראו קונפליקט אובייקטיבי הכרחי בין הבנייה מחדש של המולדת היהודית בארץ ישראל ובין כיבוד הזכויות של האוכלוסייה הלא-יהודית* – כל עוד הזכויות הללו ניתנו על בסיס אינדיבידואלי ולא קולקטיבי. כאינדיבידואלים, התושבים הערבים ישגשגו ויהינו מהחופש שבחברה ליבראלית: חופש דתי, זכויות אזרחיות ופוליטיות, שוויון בפני החוק. היותם של הערבים, אותם ימים, בעמדת נחיתות, חיים בפשטות, מרוששים ובלתי-משכילים, הפכה להצדקה לתפקיד היהודי המשמעותי בפלסטין. הציונים המוקדמים, אם ניזכר, באו משורות ה"משכילים", כלומר, מהסקטורים המערביים ביותר של הקהילה היהודית ברוסיה. הם ראו עצמו כ"אירופאים", ונראו אירופאים בעיני הערבים. הם הרגישו כי הציוויליזציה האירופאית הינה מתקדמת יותר, לא רק מבחינה טכנולוגית אלא גם מבחינות התרבות, החינוך, הממשלה, החוק, המוסר וכיוצא באלו. הציונים תפסו את הציונות כך, שהישגי הציונות ישיאו רווחים לשני הצדדים, הן לצד הערבי הן לצד היהודי. אין שום צורך במשא ומתן או בפעולות צבאיות (היהודים לא חשו עצמם מוכשרים להקמת צבא), משום שאין שום ישות קולקטיבית בצד השני; יש רק אינדיבידואלים שיש להתמודד עמם על בסיס אינדיבידואלי. המשא ומתן בא לידי ביטוי רק במישור שבין היישוב היהודי לממשלה התורכית.
עת שלקח למתיישבים היהודים זמן להכיר בעומק וברצינות של האופוזיציה הערבית, הם יכלו אך בקושי להתעלם מהאופוזיציה הברורה של השלטון העות'מאני, שהתנגד להם בעקביות בכל עניין ודבר. למעשה, הממשלה העות'מאנית אסרה על כניסתם של יהודים מרוסיה, אף לפני שזו התחילה, בשנת 1881. האימפריה העות'מאנית לא נטשה לחלוטין את תפקידה המסורתי כחוף מבטחים לפליטים היהודים; השערים היו פתוחים בפני היהודים, בכל מקום באימפריה העות'מאנית מלבד בפלסטין. כמו כן, הם היו יכולים להתיישב רק כתפזורת של אינדיבידואלים, ולא כקבוצה מאורגנת עם ריכוז גיאוגרפי, היה עליהם להפוך נתינים עות'מאניים, ולוותר על ההגנה של הקונסוליות האירופאיות. זו נשארה המדיניות העות'מאנית עד לנפילתה של האימפריה. אספקטים מסוימים של המדיניות מותנו, מדי פעם בפעם, תחת לחץ של כוחות אירופאים, וכן, נוצרה התנגשות בין המדיניות לבין ההתחייבות שהאימפריה לקחה על עצמה בצו משנת 1856, שלא להפלות על בסיס דת. אולם, מכל מקום, הוגן לומר שהאימפריה העות'מאנית ניסתה בכל כוחה למנוע מיהודים אירופאים מלבסס אחיזה במחוזות פלסטינה. בנוסף על הניסיון למנוע את כניסתם של יהודים, האימפריה גם אסרה על מכירת אדמות לאלו שהצליחו איכשהו להיכנס, וסירבה להנפיק אישור בנייה לאלו שהצליחו, בכל זאת, לקנות אדמות.
בכל זאת, עד 1914 היו קרוב ל-94,000 יהודים במה שהפך לפלסטין המנדטורית. הציונים מצאו דרכים לעקוף את המדיניות העות'מאנית הנוקשה ולהיכנס ארצה, לקנות אדמות, ולקבל אישורי בנייה.
*הסכסוך הערבי-ישראלי לא היה קיים משום שעוד לא התגבשה תפיסה של קולקטיב, על בסיס זהות לאומית. התפיסה שהערבים כאנד' יזכו להנות מהיתרונות שחברה ליבראלית (שיוויון, חופש דתי וכו..) המביאה להם את הקדמה והטכנולוגיה (שכן הציונים הראשונים הגיעו משורות המשכילים באירופה)
חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9
אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 5
