אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 9
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
הויכוח על הלאומנות הערבית
בעשור האחרון לפני מלחמת העולם הראשונה, התסיסה באימפריה העות'מאנית הלכה וגברה, הלחצים האירופאים גברו, והקונפליקט הערבי-ציוני הפך ציבורי. לכל אלו נוספה הופעתה של הלאומנות הערבית ככוח מרכזי באזור. בשנת 1905, כתב נאג'יב אזורי, נוצרי לבנוני אשר עבד כביורוקרט עות'מאני בירושלים, ספר הקורא למדינה ערבית, עצמאית מהתורכים, מעיראק ועד סואץ (המצרים טרם נחשבו "ערבים"). הוא הזכיר גם את הסכסוך הערבי-יהודי, וחזה כי "הגורל של העולם כולו" תלוי בתוצאות הסכסוך, אשר ימשיך עד שצד אחד ינצח לחלוטין (הסתכלות "סכום-אפס" על הסכסוך). הספר כולל תכנים אנטי-ציוניים ואף אנטישמיים רבים.
ביולי 1908, קציני הצבא העות'מאני הכריחו את הסולטאן לחדש את חוקת 1876; בשנה שעקבה הסולטאן הודח. מהפכה זו הביאה את התנועה הלאומנית הערבית, הגוברת והולכת, אל תודעת הקהל העולמית, כמו גם את הסכסוך הציוני-הערבי, הגובר בפלסטין. למרות שרוב הערבים נותרו נתינים עות'מאניים נאמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה, העצמה של התנועה הלאומנית הערבית הייתה מספיקה כדי לאפשר לבריטים לדרבן "מרד ערבי" כנגד האויב העות'מאני .
המחוז הפלסטיני היה במרכז התפתחות זו של העלילה, כאשר הן הערבים הלאומנים הן הפלסטינאים מרוויחים נראות ואהדה הולכות וגדלות. המושגים "פלסטין" ו"פלסטינאי" הגיעו לכדי שימוש כללי, והאיום הציוני קיבל תשומת לב הולכת וגוברת, לא רק בתוך פלסטין אלא גם ממדינות ערביות שכנות. נקודת המבט הערבית לגבי האיום הציוני הייתה מאוחדת בשליליותה. הפלסטינים ושאר הערבים באזור הגיעו באותה התקופה לכדי קונצנזוס עקבי ויציב לגבי הפרויקט הציוני "לחזור" למולדת האבות. בפשטות: פלסטין היא בלבו של העולם הערבי, והכילה רוב אסלאמי וערבי מאז המאה התשיעית – במשך מילניום. עדיין מצויים בה 90% ערבים, אשר מהווים את הרוב המוחץ של האוכלוסייה. אם לזכות להגדרה עצמית יש איזושהי משמעות, מתחייב כי הפלסטינאים הערביים יהיו מורשים להגן על בתיהם, תרבותם, ודרך חייהם כנגד החדירה הלא-מוזמנת של אומה זרה אשר מצהירה בפתיחות כי מטרתה היא השתלטות על ארצם ושינוי המצב הדמוגראפי בה. הציונים הגיעו מאירופה, נגועים במנטאליות קולוניאליסטית, שמצדיקה את הכיבוש וההכפפה של אדמות ואנשים לא-מערביים. אין להם שום כוונה להתאים עצמם לתרבות הפלסטינית; חלף זאת הם מתכוונים לכפות את דרך חייהם על התושבים המקומיים. לעולם לא נשלים עם מדינה לא-מוסלמית בלב העולם הערבי והמוסלמי, וכל עוד זו מטרתם, יש בינינו סכסוך בלתי ניתן ליישוב.
