אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 7
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
עליית המערב
הציוויליזציה הערבית המוסלמית הייתה, במשך מספר מאות, הצלחה מדהימה. אם כן, מה מסביר את התקופה הארוכה של הידרדרות שעקבה הצלחה זו? מה השתבש? ישנן הצעות רבות להסבר. מה שברור הינו, כי בערך מהמאה העשירית או האחת-עשרה, קצב ההתקדמות החל מעט, והסימנים הראשונים לסטגנציה הופיעו. במאות השתיים-עשרה והשלוש-עשרה "נסגרו השערים" בפני פרשנויות חדשות של הדת או של חוקי הדת, מה שיצר התנגדות לחדשנות בכללה, שנאכפה על ידי הנהגה דתית של אורחות החינוך. ההידרדרות הכלכלית מיוחסת למספר גורמים: חוסר היעילות שבפיאודליזם צבאי ומיסוי של עבודות חקלאות שהסיר תמריצים לעבודה, תזוזת המסחר עם פתיחת נתיבי ים חדשים לאסיה ולעולם החדש, והופעת כוחות ימיים אירופאים אשר שלטו בנתיבים חדשים אלו. גורם נוסף היה אי-יציבות פוליטית בתוך העולם האסלאמי, אשר החליש את החברה האסלאמית והותיר אותה פגיעה לניצול מן החוץ. לבסוף, ישנן הפרעות בסדר העולמי עצמו, עקב פלישות הצלבנים והמונגולים. לא משנה מה היו הסיבות לכך שהעולם הערבי, אשר פעם הוביל את המערב, חדל מלעשות כן, העובדה ההיסטורית הינה כי התחולל חילוף תפקידים דרמטי ומשפיל. בשלהי המאה השתיים-עשרה, ערבים, כמו היהודים, הסתכלו לאחור על עברם המפואר כמי שעומד בניגוד בוטה להשפלות ולסבל של ההווה. הכרה במציאות זו הינה הכרחית לשם הבנת הסכסוך הערבי-ישראלי.
פלסטין ופלסטיניזם
יש נטייה לקרוא את ההיסטוריה הפלסטינאית באופן הפוך, ולחפש במאה התשע-עשרה את השורשים לכישלונות ולאסונות העתידיים. התוצאה היא אנליזה עקומה ומטעה במיוחד. החברה הערבית פלסטינית עברה שינויים חשובים בתקופת זמן זו, רבים מהם תרמו לתהליך של בניית מודעות לאומית. באותה תקופה, ברמה הבינלאומית, האימפריה העות'מאנית הייתה בנסיגה, כאשר מעמדם של צבאה ושל כלכלתה שקע בהדרגה, יחד עם יכולתה להתנגד לחדירת כוחות אירופה העולה. החדירה האירופאית לכשעצמה הנפיקה ניסיונות לרפורמציה מודרנית, שלא היו חסרי-פירות לחלוטין. שילוב של לחץ פנימי והתערבות חיצונית הוביל לכך שהנוף הפלסטיני בסוף המאה השתנה באופן דרסטי מזה של המאה או החצי מאה שעברה. שינויים נרחבים בסטנדרטים הרפואיים, באבטחה, בתקשורת, בתחבורה, בשירותי הממשלה, בשירות הציבורי ובמוסדות השיפוטיים, שינו מן היסוד את החיים הפלסטיניים. הרשות העות'מאנית נעשתה ישירה ואפקטיבית יותר מאשר בעבר. השלטון העות'מאני היה עסוק בשמירת נאמנותם של הערבים לאימפריה, במיוחד בפלסטין (משום העניין החיצוני הרב בה), ועשה כן בהצלחה רבה, במהלך מלחמת העולם הראשונה. כמובן שלא לכל הרפורמות הייתה התוצאה המצופה. חוק אדמות משנת 1858, אשר ניסה לעשות רגולציה לבעלות על אדמות דרך מערכת של רישום ושל מיסוי, יצר מצב בו אדמות ציבוריות רבות הועברו לידיים פרטיות, ועשירות. מעמד חדש של בעלי אדמות עשירים, ולרוב נעדרים, נוצר, יחד עם מספר רב של אריסים חסרי אדמות (כולל כאלו שאיבדו את אדמותיהם כי לא עלה בידם לשלם את המיסים שהוטלו). בעלי אדמות חדשים אלו, יחד עם משפחות אורבניות וסוחרים המעורבים בהצלחה בכלכלת-הכסף הגדלה והולכת, דחקו הצידה את ההנהגה השבטית המסורתית. באותה העת, החקלאים האריסים, חסרי כל תביעה משפטית לאדמות, נעשו פגיעים להעברה, במידה והקרקעות יחליפו ידיים. הבעלים החדשים הללו, יכולים היו להיות אף אנשים שהם אינם אזרחים עות'מאניים, משום שהממשלה הייתה תחת לחץ אירופאי חזק לכבד את התחייבויותיה לאפשר לזרים בעלות על אדמות. מצב זה היווה את גורם-המפתח לרכישת האדמות הנרחבת על ידי התנועה הציונית.
סלידה מזרים לא-מוסלמים – לא רק יהודים, אלא כל הזרים הלא-מוסלמים – הייתה נטועה עמוק בתוך החברה הפלסטינית. המורשת של מסעות-הצלב, רק זיכרון עמום במערב הנוצרי, הייתה חיה וברורה בארץ הקדושה. אומות אירופאיות לא הורשו לקיים נוכחות דיפלומטית בירושלים, וזרים לא-מוסלמים לא הורשו לחיות בה. שני איסורים אלו הוסרו במהלך שליטתו של מוחמד עלי בפלסטין בשנות ה-30 של המאה ה-19, אבל העוינות נותרה בעינה; הקונסוליה המערבית הראשונה בירושלים הייתה חייבת להיות מוגנת על ידי ליווי חמוש. התחוללו פרעות, במקרים מסוימים, כאשר דגלים אירופאים הורמו או פעמוני-כנסייה צלצלו.
התחוללו שינויים בקהילה הבינלאומית. כוחן של בריטניה, צרפת ורוסיה – יריבותיה של האימפריה – עלה, ועל כן חברה האימפריה עם גרמניה, הכוח העולה באירופה אשר התנגד לשלושת אלו. בזמן ששינויי הכוחות העולמיים הורגשו בכל האימפריה העות'מאנית, המאבק בפרובינציה הפלסטינית היה חמור בצורה מיוחדת, משום שהייתה זו פלסטין, בה נעשו מאמצי החדירה וההסתננות האינטנסיביים ביותר. הבריטים אולי השיגו שליטה צבאית על מצרים, אבל הם לא ניסו לשנות את האוכלוסייה או את הדמוגרפיה המצרית. בפלסטין הלך וגבר החשש בקרב האוכלוסייה, כי היא עומדת בפני איום מיוחד בגלל חשיבותה המיוחדת של פלסטין. זו תחילתה של הזהות הספציפית הפלסטינית, יחד עם הזהות הלאומית העולה הנוספת, הערבית. בעשורים הבאים, היחסים בין הזהויות ה"ערבית" וה"פלסטינית" ישחקו תפקיד מפתח בשיח הפלסטיני*.
לפעמים נטען כי הזהות הפלסטינית התפתחה רק בתגובה לציונות. זה לא מדויק; על אף שעליית התנועה הציונית חזקה את הפלסטיניות, היא לא יצרה אותה. אפילו ההתנגדות לחדירות זרות לא הייתה חדשה, משום שהיו "אחרים" גם לפני הציונים (אירופאים, תורכים) אשר עוררו פטריוטיזם מקומי.
*גיבוש הזהות הפלסטינית עם דריסת הרגל של המעצמות בא"י, והאיומים עקב ניסיונות החדירה וכו.. עליית התנועה הציונית לא יצרה את הזהות הפלש', אלא היא רק חזקה אותה…
חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 8, חלק 9
אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 7
