אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 8
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
מפגשים ראשונים עם הציונים
כיצד האוכלוסייה הערבית הגיבה למתיישבים הציונים המוקדמים? כפי שראינו, הציונים הראשונים הגיעו בתקופה בה האימפריה כולה הייתה מעורבת בהגנה צבאית מפני איומים אירופאים שונים, פנימיים וחיצוניים. זה היה מספיק שהציונים היו אירופאים; הם נראו כחזית נוספת במאבק הכולל. מהצד השני, הן התורכים הן הערבים התייחסו לבריטים, לצרפתים, לרוסים ולחדירת התרבות והכלכלה המערביות, כחזיתות העיקריות; בהשוואה לאיומים אלו, הסכנה שיוחסה לכמה אלפים בודדים של יהודים, המתחזים לחקלאים, נדמתה חסרת ערך. הקהילה היהודית הפלסטינית הקיימת התבוללה ברובה לתוך התרבות הערבית. המתיישבים החדשים מאירופה היו מעטים מכדי שנוכחותם תורגש, בתחילה, על ידי רוב הערבים. היכן שהם התיישבו, הציונים כן נתקלו בעוינות ובאופוזיציה מקומית. אבל אלו היו יכולים להיות פטורים כביטויים טבעיים של פחד מהאחר, ולא כתגובה לציונות עצמה. התקריות היו מבודדות וספוראדיות, ולא סימנו (כך הציונים הרגיעו עצמם) איזו תבנית כללית של אופוזיציה לרעיון של בית יהודי בפלסטין.
אבל, לאורך הזמן, ההתנגדות לציונות גברה כשם שהציונות גברה. לכל מתיישב יהודי חדש היו סכסוכי-רכוש עם שכניו, אפילו כאשר ניסו לפתור את הסכסוכים הללו, על ידי סימון קווי קניין מבדילים, מראש. מקור מרכזי נוסף לקונפליקט היה איבוד האדמות של חלק מן החקלאים הערבים לטובת ידיים יהודיות עשירות, בעקבות חוק האדמות העות'מאני מ-1858. הצעות פיצוי נדיבות, מעבר לזה הנדרש בחוק, לא תמיד עזרו; חלק מן הסכסוכים נמשכו לאורך שנים. מנקודת המבט הערבית, זה לא ממש מפתיע. הייתה כאן תבנית: אוכלוסייה ילידית המגיבה לפלישת זרים. תחושה ילידית זו, של פלישה, המעוררת התנגדות לפלישה, מופיעה בכל העידנים והמקומות; היא איננה דורשת מובן מודרני של לאומנות.
ישובים ערבים תקפו ישובים יהודים. בכל מקרה ומקרה, היה טריגר ספציפי למתקפות, אבל התבנית הכללית מדברת בעד עצמה. האוכלוסייה הערבית הייתה, בבירור, עוינת את היישוב היהודי בפלסטין. הערבים דרשו מהשלטון העות'מאני להגביל את הכניסה היהודית לפלסטין, וזה נענה, אולם באותה כפיפה נכנע ללחצי האירופאים, שלא להפר את התחייבותו שלא להפלות על בסיס דת. יהודים רבים הצליחו להיכנס לפלסטין חרף המדיניות העות'מאנית.
כל זה התרחש שנים מספר טרם הגעתו של תיאודור הרצל לתמונה וייסוד הקונגרס הציוני העולמי, אשר הפך את הציונות הפוליטית לתנועה מזוהה ומוכרת. לאחר כניסתו של הרצל לתמונה, ביטויי האופוזיציה הערביים ליישוב הציוני הלכו והחריפו.
חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 9
