אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 4
Alan Dowty, Israel / palesteine, Chapter Two: The Jewish Story, Chapter Three: The Arab Story (Cambridge : Polity, 2005).
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
הרצל והעלייה השנייה
הדמות הבלתי-סבירה שהציבה את הציונות על המפה העולמית, הייתה עיתונאי וינאי מתבולל, בן 35, שידע מעט מאוד על היהדות או על העלייה הראשונה. תיאודור הרצל היה מהמתבוללים שהתפכחו לאחר עליית הלאומנות האירופית האלימה. הוא כיסה את הרשעתו והורדתו בדרגה של דרייפוס, בשביל העיתון המוביל בווינה; הוא נבהל ונחרד עוד יותר מהזרם הגובר של שנאת היהודים בווינה עצמה. למרות שהרצל לא היה מודע לציונות המוקדמת ולרעיונותיה, הטיעון שלו הביא רעיונות אלו יחדיו, בסגנון דרמטי, ולקח אותם צעד אחד קדימה. הרצל, בספרו "מדינת היהודים" אשר פורסם בפברואר 1896, טען כי:
- אנטישמיות היא בלתי נמנעת, אפילו במדינות אשר נטענות להיות נאורות.
- התבוללות, משכך, נידונה לכישלון, והחיים היהודיים יוותרו מעוותים.
- הפיתרון הלוגי היחידי הינו מדינה יהודית; אפילו אנטישמים יתמכו ברעיון שכזה.
- על מנת שזה יקרה, חייבת להתקיים תמיכה בינלאומית רחבה.
- "המחזיקים הנוכחיים" בטריטוריה המיועדת להיות מדינה יהודית ירוויחו מהתפתחותה כחברה מודרנית.
בתמצית, הרצל תמך בעד האינטגרציה של היהודים בתוך ההיסטוריה העולמית, אבל כאומה, לא כאינדיבידואלים. יהודים ישיגו קיום נורמאלי רק כאשר הם יהינו משוויון עם שאר האומות שהשיגו עצמאות מדינית. נקודות מפתח אחרות הן, כי הפרויקט נוצר כהצלה מפני רדיפה ולא כביסוס של זהות יהודית, למעשה נוסחתו של הרצל כוללת מעט תוכן "יהודי", והוא לא מזהה שום קונפליקט אינטרסים רציני עם צדדים נוספים (מדינות קיימות, אוכלוסיות מקומיות, ואפילו האנטישמיים לשיטתו ירוויחו מהיוזמה). "מדינת היהודים" תורגם במהירות למספר רב של שפות, והיה בעל השפעה נפיצה הן על העולם היהודי הן על העולם הלא-יהודי. זו הייתה פריצת הדרך שהביאה את הציונות לתשומת לבו של העולם. הרצל ניצל את המומנטום, וארגן את הקונגרס הציוני העולמי, שנתכנס לראשונה בבאזל, שוויץ, באוגוסט 1897, ואיחד את כל הקבוצות שנקראו במקובץ "חובבי ציון". מטרת התנועה הוגדרה כ"יצירת בית יהודי בפלסטינה אשר יאובטח על-ידי המשפט הציבורי". הדגשת ה"משפט הציבורי" שיקפה את התעקשותו של הרצל על המשך עבודה בתוך המסגרת המדינית הקיימת; ייעודה של פלסטינה שיקף את העובדה כי חלק הארי של קהל הלקוחות של הרצל הגיע ממזרח אירופה, ואלו, בניגוד להרצל, לא יכלו להגות במדינה יהודית אשר תוקם בשום מקום מלבד בארץ האבות. הספציפיות שבשימוש במילה "בית" (בניגוד למילה "מדינה") שיקפה רגישות לעובדה שפלסטינה כבר הייתה חלק ממדינה (האימפריה העות'מאנית), אשר ממשלתה לא הייתה צפויה לקדם בברכה איום "ירושת אבות" נוסף בקרבה.
הרצל נפטר, ב-1904, לפני שהשיג את מטרתו, קרי צ'רטר מהסולטאן, שיבטיח איזור התיישבותי ליהודים בפלסטין. הוא הותיר אחריו תנועה מאסיבית שטיפחה את התקוות והחלומות של היהודים בכל מקום, ובאופן פרטני את אלו של יהודי מזרח אירופה המדוכאים. הוא גם הותיר אחריו מסגרת ארגונית, המוכנה להגיב למצב-החירום הבא בחיים היהודיים העולמיים.
מצב-החירום הבא כבר משמש ובא. גל חדש ואכזרי של רדיפות, אשר הוביל לגל משמעותי של פליטים, החל בפוגרום אלים בעיר הרוסית קישינב, ב-1903. בעוד שהמשטר הרוסי ממשיך להשתמש ביהודים ככלי נוח להסטת אי-נוחות ציבורית, ההפיכה הרוסית הראשונה ב-1905 הציתה חזרה מאסיבית על מה שהחל בקישינב. האקסודוס מרוסיה שהיה תוצאה של אירועים אלו, הביא כ-34,000 מתיישבים יהודים לפלסטינה העות'מאנית בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה. גל זה של מתיישבים חדשים נודע כעלייה השנייה. העלייה השנייה, להבדיל מהעלייה הראשונה, הנפיקה את רוב המנהיגים שהכתיבו את הטון האידיאולוגי ביישוב היהודי (והמשיכו להכתיב את הטון הרבה אחרי הקמת המדינה, למעשה, עד ל-1977). חלוצי העלייה השנייה, אשר הביאו עמם את רוח המהפכה הרוסית, שילבו ציונות לא רק עם האתוס החקלאי, אלא גם עם האתוס הסוציאליסטי ועם האידיאולוגיה הפרולטריונית. הדגש היה על רפורמציה ובנייה מחדש של החיים היהודיים, ולא רק על הצלת חיים יהודיים. מתיישבי העלייה הראשונה הואשמו וגונו על העסקת עובדים ערבים, על בסיס החתירה תחת עיקרון האוטרקיות של היישוב היהודי, העתקת דפוסי פעולה קולוניאליים של ניצול כוחות עבודה ילידיים, ותרומה שלילית למפעל היהודי, ההולך ונבנה. מהצד השני, חלק מהוותיקים הגנו על הפרקטיקה, על בסיס התלות ההדדית המתונה שהפרקטיקה יצרה בין הישוב היהודי לערבי, ועל בסיס ההנחה כי התועלת שתצמח לערבים מהפרקטיקה, תרכך את התנגדותם לציונות. עם זאת, הלכה למעשה, ממילא רוב היישוב היהודי התרכז בערים, ולא ביישובים חקלאיים.
חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 5, חלק 6, חלק 7, חלק 8, חלק 9
אלן דאוטי – הסיפור היהודי והסיפור הערבי – חלק 4
