הולדת ההתניה: ניסוי הכלבים של פבלוב

כמו הרבה תגליות מדעית גדולה, התניה פבלובית (המכונה התניה קלאסית) התגלתה בטעות לגמרי בטעון. איבן פטרוביץ' פבלוב (1849–1936) היה פיזיולוג, לא פסיכולוג, שחקר תגובות ריור בכלבים בזמן אכילה. הוא עשה זאת על ידי מעקב אחר רמות הרוק שיצרו הכלבים בפיהם בזמנים שונים. פבלוב הניח שהכלבים ייררו (יצרו ריר) כתגובה למזון שהונח לפניהם, אבל הוא שם לב שכלביו יתחילו לרייר בכל פעם שישמעו את צעדיו של עוזרו שהביא להם את האוכל. או אז הוא הבין שיש פה משהו ששווה לחקור וכך יצא לדרך ניסוי הכלבים של פבלוב.

ניסוי הכלבים והתניה פבלובית

כשפבלוב גילה שכל חפץ או אירוע שהכלבים למדו לקשר עם מזון (כגון עוזר המעבדה) יעורר את אותה תגובה, הוא הבין שהוא גילה תגלית מדעית חשובה שמשמעותה חורגת בהרבה ממנגנון הריור של כלבים. בהתאם לכך, הוא הקדיש את שארית הקריירה שלו ללימוד סוג זה של למידה נרכשת. פבלוב התחיל מהרעיון שיש כמה דברים שכלב לא צריך ללמוד. לדוגמה, כלבים לא לומדים לייצר ריר בכל פעם שהם רואים אוכל כי הגוף שלהם בנוי לעשות זאת. במונחי פסיכולוגיה, האוכל הוא גירוי בלתי-מותנה ואילו הרוק הוא תגובה בלתי-מותנית (כלומר שאין להם תנאי והם לא מצריכים למידה).

אז ניסה פבלוב לייצר התניה מותנית, כלומר שהכלבים צריכים ללמוד בכדי לרכוש את התגובה המותנית בו. הוא התחיל להכניס מטרונום לחדר הכלבים לפני שהאוכל הגיע. במהרה התחילו הכלבים לרייר לא למראה האוכל אלא כבר למשמע קולות המטרונום שבישרו על בוא האוכל. כך נוצר גירוי מותנה (המטרונום) עם תגובה מותנית (הרוק).

פבלוב ומחקריו על התניה קלאסית התפרסמו בראשית המאה ה-20 עם השפעה עצומה על הפסיכולוגיה. התניה קלאסית היא "קלאסית" בכך שהיא המחקר השיטתי הראשון של חוקי הלמידה/התניה הבסיסיים. הפסיכולוגיה ההתנהגותית המשיכה לפתח את הגילויים של ניסוי הכלבים של פבלוב ואת רעיונות ההתניה למחוזות חדשים (כמו למשל התניה אופרנטית…)

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

לפי דעתי: פיטר ברגר ודתיות פלורליסטית

פיטר ברגר טוען שבעידן הפלורליסטי, הדת אינה נעלמת אלא משתנה. האדם המודרני אינו יורש אמונה כמובן מאליו, אלא חייב לבחור בה מתוך ריבוי אפשרויות.

עוד דברים מעניינים: