חנה ארנדט (1906-1975) הייתה פובליציסטית והוגה יהודיה ילידת גרמניה. לכתביה הייתה חשיבות רבה לפיתוח הפילוסופיה הפוליטית, למרות שהיא סירבה להיקרא פילוסופית והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומי התיאוריה הפוליטית וההיסטוריה של הרעיונות. ארנדט תרמה תרומה משמעותית להבנת תופעת הטוטליטריזם הפוליטי ("יסודות הטוטליטריות") עסקה באופן עמוק במצב האנושי וטבעה את המונח "בנאליות של הרוע" בהקשר של הנאציזם, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל ("אייכמן בירושלים").
בעקבות רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה ב-1933, היגרה חנה ארנדט מגרמניה לצרפת, ולאחר מכן לארצות הברית. לאחר שנשללה אזרחות גרמנית ב-1937, היא נותרה חסרת אזרחות עד שקיבלה אזרחות אמריקאית ב-1951, שם עבדה כעיתונאית ומרצה בקולג'.
הגותה של ארנדט מייצגת את מושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. על פי תפיסה זו קיים פוטנציאל לחופש ושוויון בין בני אדם וחשוב לאמץ את נקודת המבט של אחרים. לפי מחשבתה, בארגונים פוליטיים ראוי שיותר אנשים שיכולים ורוצים לעשות זאת ישתתפו ברמה הקונקרטית. בשל תפיסה זו הייתה ארנדט ביקורתית כלפי דמוקרטיה ייצוגית, והעדיפה צורות של ממשל של מועצות או של דמוקרטיה ישירה. במאמריה על חינוך היא התנגדה לגישת החינוך החופשי ולרעיונות על שוויון זכויות לילדים, בטענה כי יש צורך להחזיר את הסמכות למרכז העשייה החינוכית ולהעמיד את הילד במקומו בהיררכיה על ידי הטלת סמכות.
למרות חוסר רצונה להיקרא "פילוסופית", כתביה של ארנדט מראים עימות אידיאולוגי עם רבים מהפילוסופים בכל הזמנים, כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, עם פילוסופים פוליטיים כמו מקיאוולי ומונטסקייה, כמו גם עם מכריה ועמיתיה כמו מרטין היידגר (שעימו הייתה גם בקשר רומנטי). בזכות חשיבתה העצמאית, תורת הטוטליטריות שלה וחשיבתה האקזיסטנציאליסטית הפכה ארנדט לקלאסיקה של מחשבה פילוסופית-פוליטית. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים, וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרכה לפרש טקסטים, שהושפעה בין השאר מהיידגר, סייעה למצבה כהוגה עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים.
ראו גם: חנה ארנדט / המצב האנושי
לקריאה נוספת על חנה ארנדט ראו:
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא בכל זאת מאמללת אותנו
