בעשור האחרון הפך המונח "גזלייטינג" (Gaslighting) לאחת המילים המדוברות ביותר בתחום מערכות היחסים, התקשורת והפוליטיקה. מדובר בטקטיקה של מניפולציה פסיכולוגית, שבה הפוגע גורם לקורבנו להטיל ספק במציאות שלו עצמו, בתפיסתו ובשפיותו. אבל האם מדובר רק בתופעה פסיכולוגית בין-אישית, או שמא יש לה שורשים עמוקים יותר במבנים חברתיים ואי-שוויון חברתי?
פייג' ל. סוויט, חוקרת מאוניברסיטת הרווארד, מציעה במאמרה "The Sociology of Gaslighting" הסבר מהפכני: גזלייטינג הוא לא רק תופעה פסיכולוגית, אלא בראש ובראשונה תופעה סוציולוגית המושרשת ביחסי כוח ובמבנים של אי-שוויון חברתי. במילים אחרות, גזלייטינג הופך לכלי רב-עוצמה דווקא כשהוא מופעל בתוך מסגרות של פערי כוח מובנים – בעיקר בין גברים לנשים, אך גם בהקשרים של גזע, מעמד ואזרחות.
מהו גזלייטינג, ומדוע הוא כל כך חזק?
המונח "גזלייטינג" לקוח מסרט הוליוודי משנת 1944, שבו בעל מתמרן את אשתו כך שתחשוב שהיא משתגעת. אך כפי שמראה סוויט, התופעה הזו אינה מוגבלת למקרים פרטיים. היא מתרחשת כאשר אדם משתמש במבנים חברתיים קיימים כדי לערער את תחושת המציאות של האחר.
כיצד זה קורה?
סוויט מזהה שני תנאים מרכזיים שבהם גזלייטינג הופך לכלי הרסני במיוחד:
יחסים אינטימיים עם פערי כוח – גזלייטינג מצליח כאשר הוא מופעל במערכות יחסים שבהן יש יחסי תלות ואי-שוויון מובנה, למשל בין בני זוג, בין מעסיק לעובד או בין אזרח למערכת ביורוקרטית.
הפעלת סטריאוטיפים מגדריים ומוסדיים – גזלייטינג הופך לקטלני כאשר הפוגע מגייס תפיסות חברתיות קיימות כדי לערער את אמינות הקורבן. למשל, התפיסה הנפוצה שנשים "רגשניות" או "לא רציונליות" הופכת לכלי שבו גברים מתעללים יכולים להשתמש כדי לגרום לנשים לפקפק בעצמן.
איך גזלייטינג משתמש באי-שוויון מגדרי?
אחת התובנות המרכזיות של סוויט היא שגזלייטינג אינו מופעל בחלל ריק – הוא עובד כי החברה עצמה בנויה כך שהוא יצליח.
נשים, למשל, נוטות להיחשב רגשניות יותר מגברים בתרבות המערבית, מה שמוביל לכך שקל יותר לשכנע אותן (ואת הסביבה שלהן) שהן לא יציבות נפשית. מחקרה של סוויט מראה כיצד תוקפים משתמשים במיתוסים תרבותיים על "נשיות היסטרית" כדי לערער את אמינותן של נשים – במיוחד כשהן מתלוננות על אלימות במשפחה או תוקפנות מצד בני זוגן.
במחקר, שהתבסס על ראיונות עם נשים שנמצאות בתהליכי תמיכה לאחר התעללות, היא גילתה כי פעמים רבות גזלייטינג הוא לא רק מניפולציה של בן הזוג, אלא מנגנון שלם שבו גם המוסדות החברתיים משתפים פעולה – לעיתים באופן בלתי מודע. לדוגמה:
- שוטרים שמתייחסים בזלזול לתלונות של נשים על אלימות בטענה שהן "דרמטיות מדי".
- רופאים שמייחסים את כאבן של נשים ללחץ נפשי במקום לבדוק בעיות רפואיות אמיתיות.
- שופטים שמפקפקים באמינותן של נשים בהליכי גירושים או משמורת.
למעשה, טוענת סוויט, המערכת כולה בנויה כך שנשים יהיו פחות אמינות מעצם היותן נשים – וזה מה שהופך את הגזלייטינג לכלי כל כך חזק עבור תוקפים.
מעבר למגדר: כיצד גזלייטינג פוגע באוכלוסיות מוחלשות?
למרות שהדגש המרכזי של סוויט הוא על דינמיקות מגדריות, היא מדגישה שגזלייטינג אינו מוגבל ליחסי גברים-נשים. המחקר שלה מראה כיצד הוא מופעל גם בהקשרים של גזע, מעמד ומעמד אזרחי:
- נשים מהגרים חסרי אזרחות חוות לעיתים קרובות גזלייטינג מצד בני זוג או מעסיקים שמאיימים עליהן בגירוש מהמדינה אם הן "לא יתנהגו יפה".
- נשים שחורות ולטיניות מדווחות על כך שבני זוגן מציגים אותן כ"לא יציבות" על בסיס סטריאוטיפים גזעיים על נשים "מוחצנות", מה שמוביל לזלזול במצוקותיהן מצד מוסדות המדינה.
- עניים עלולים לחוות גזלייטינג מצד גופים רשמיים (כגון רשויות הרווחה) שגורמים להם לפקפק בזכאותם לסיוע.
במילים אחרות, גזלייטינג אינו רק שיטה של מניפולציה בין-אישית – זהו מנגנון שליטה חברתי המוטמע במוסדות עצמם.
למה זה חשוב?
לפי סוויט, ההבנה שגזלייטינג הוא תופעה סוציולוגית ולא רק פסיכולוגית היא קריטית משום שהיא מחייבת אותנו לשנות את הדרך שבה אנו מתמודדים איתו.
אם נתייחס לגזלייטינג רק כעניין פרטי, נמשיך להציע לקורבנות "פתרונות אישיים" כמו טיפול פסיכולוגי או הגברת מודעות. אבל אם נבין שמדובר בבעיה מבנית, נוכל להתחיל לשנות את המוסדות שמאפשרים את קיומו – בין אם מדובר במשטרה, בתי המשפט, או אפילו הדרך שבה התקשורת מסקרת את הנושא.
למעשה, המאמר של סוויט קורא לחברה להפסיק להטיל את האשמה על הקורבנות ולשאול את השאלה החשובה באמת: מדוע יש כל כך הרבה אנשים שיכולים לשכנע אחרים שהם "משוגעים" – ואיך אפשר למנוע זאת?
לדעת עוד:
