כורש מלך פרס כבש את בבל ב-539 לפנה"ס ובשנה ה-1 למלוכתו ניתנה הצהרתו (538 לפנה"ס).
"לכלות דבר ה' מפי ירמיה"– כשהסתיימה נבואת הגלות –אך ירמיה ניבא 70 שנות גלות וחלפו להן רק 48.
הפתרון: -יש לספור מחורבן בית ראשון עד בניין בית שני (516) וכך חולפות 70 שנה.
– אין להתייחס ל70 כמספר מדויק אלא כמספר טיפולוגי.
– אפשרות נוספת היא 70 שנה מהרגע בו נתן ירמיה את הנבואה –גם לא מדויק אבל קרוב (טיפולוגי).
הצהרת כורש (2-4):
כורש פונה אל גולי ציון ומצהיר על אמונתו בה', הגולים רשאים לשוב ליהודה ולבנות את מקדשם, כך מושב לי-ם מעמדה הדתי אך לא מדובר גם על מעמד מדיני- אוטונומיה דתית ולא מדינית –עדיין כפופים לפרס.
כורש מסגיר את העובדה שאינו מאמין בה' בתפיסתו הכפולה אותו: גם כיושב בי-ם וגם כשולט בכל הממלכות. הצהרת כורש היא כדי לקנות את לב העם- כמו גם המחווה- נועדים למנוע מרידה.
המחבר הוא זה השם מילים בפי כורש המציג עצמו בשליחות ה' כדי להציג רעיון היסטוריוסופי לפי ממש כורש את הנבואה.
השקפות היסטוריוסופיות נוספות:
-ה' מתכנן מהלכים היסטורים לפי רצונו.
– עמים שונים הם כלי בידי ה' בכדי להענישו או לגאול אותו כמו במקרה כורש.
-י-ם היא העיר הנבחרת ושם ה' רוצה שיבנה המקדש.
שיבת ציון (5-6):
הצהרת כורש מאיצה ביהודה לשוב לארצם וקובעת כי מי שנותר מאחור יסייע לשבים. כורש משיב את כלי המקדש שנבזזו ומעניק סיוע נוסף.
עשרת שבטי ישראל אינם מוזכרים בין העולים לארץ.
