סיכום: דניאל בר-טל: לחיות עם הסכסוך – חלק 6: הסכסוך הישראלי-ערבי
דניאל בר-טל, לחיות עם הסכסוך (ירושלים: כרמל, 2007), הקדמה.
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
פרק 2: הסכסוך הישראלי – ערבי : אופיו והזיכרון הקולקטיבי שלו
הסכסוך הערבי-ישראלי (והישראלי-פלסטיני) הוא אחד הסכסוכים הבלתי נשלטים הבולטים של המאה ה20 שנמשך אל תוך המאה ה21. הוא מתנהל על יעדים מוחשיים ובלתי מוחשיים שלהם מייעדות שתי החברות חשיבות רבה. לסכסוך הזה מלווה תשתית פסיכולוגית חברתית שהפכה להיות מכשול מהותי בדרך ליישוב הסכסוך. להלן, לאחר הצדקה של אפיוני הסכסוך נדון בחברה היהודית, ואמונות הזיכרון הקולקטיבי שלה.
אפיוני הסכסוך הישראלי-ערבי
הסכסוך הישראלי ערבי נסב על טריטוריה ששתי תנועות לאומיות טוענות שהיא מולדתן, וכן נסב על זהות לאומית – מתוך תפיסה שהגדרת הלאום השני שוללת את זהות הלאום של אותה קבוצה. שלובים בו גם אינטרסים תרבותיים ודתיים מנוגדים.
הסכסוך החל כסכסוך בין יהודים לפלסטינים בא"י המנדטורית, והפך לסכסוך בין מדינתי בין מדינות ערב לישראל. מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה ואיו"ש הסכסוך הפך גם למקומי. בהתאם למאפיינים שהוצגו של סכסוך בלתי נשלט – היה ניסיון לפתרון במו"מ זמן רב, שני הצדדים תופסים אותו כ"משחק סכום אפס". הוא היה אלים כמעט מראשיתו, החל בהפגנות וחרם כלכלי שהפכו להתפרצות אלימות (מאורעות בשנים 1936-1939), מלחמת העצמאות וכל המלחמות שבאו אחריה, כאשר גם ביניהם התבצעו מעשי אלימות שגבו מחיר כבד. הסכסוך אינו יורד מסדר היום של החברות, ששתיהן השקיעו בו משאבים עצומים.
למרות אופיו הבלתי נשלט, חלו בו תמורות עם השנים – ביקור סאדאת בירושלים ב1977, הסכם השלום עם מצרים, ועידת מדריד, הסכם השלום עם ירדן, הסכמי אוסלו. עם זאת, העימותים האלימים האחרונים מהווים נסיגה בהתפתחויות אלו.
הצדדים גם חלוקים על תולדות הסכסוך – כיצד נפתח ומה גרם לו, וביטוי למחלוקות אלו נמצא בנרטיב של הצדדים. הפערים בין התפיסות של כל צד גדולות עד כי ניתן לחשוב שמדובר בשני סיפורים שונים.
כדי להבין את התשתית הפסיכולוגית חברתית יש לחזור לזיכרון הקולקטיבי ולהבין כיצד החברה תופסת את הסכסוך, על בסיס אותו זיכרון יצרה החברה עמדות, רגשות, אמונות ודרכי פעולה.
בניתוח ה"זיכרון הקולקטיבי" של החברה היהודית-ישראלית לא נעסוק במה באמת קרה, אלא ב"ייצוגי העבר שאותם מאמצים בני החברה באופן קולקטיבי".
ניתן להבחין בין "זיכרון עממי", הזיכרון של אירועי העבר כפי שמאמץ הציבור, בעיקר בע"פ ובמנהגים, ,"זיכרון רשמי" שהוא הזיכרון שאומץ על ידי נציגיו הרשמיים של הקולקטיב.
הזיכרון הקולקטיבי של הסכסוך הישראלי-ערבי
כדי לתאר את הזיכרון הקולקטיבי המחבר נעזר בספרי לימוד , חוברות מטעם הממשלה, עיתונים וכו'. עד סוף שנות ה70 הייתה חפיפה גדולה למדי בין הזיכרון הרשמי לזיכרון העממי, ולאחריהן אין עוד הסכמה גורפת בציבור על מקורות הסכסוך. בשנות ה80 וה90 הועלו נרטיבים חלופיים, אך הנרטיב ה"ציוני" נותר הדומיננטי. הנרטיב אותו יציג המחבר משקף את העמדות הרווחת בקרב רוב הציבור היהודי-ישראלי, ויכול להסביר מהליכים והתנהגויות של החברה הישראלית (כאמור לעיל, שימו לב שהמחבר לא מתאר את האירועים כפי שהוא טוען שהם קרו באמת מבחינה היסטורית, אלא כפי שלטענתו החברה היהודית-ישראלית תופסת אותם)
סיכום: דניאל בר-טל: לחיות עם הסכסוך: חלק 1– חלק 2– חלק 3 – חלק 4 – חלק 5 – חלק 6 – חלק 7 – חלק 8 – חלק 9 – חלק 10
