חיים נחמן ביאליק (1873–1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, ומי שנחשב ל"משורר הלאומי" של העם היהודי. הוא היה לא רק משורר מחונן, אלא גם מסאי, מתרגם, עורך ומחנך, אשר תרם תרומה מכרעת לתרבות העברית ולתחיית הלשון העברית. שירת ביאליק משקפת את עולמו הרוחני של העם היהודי בראשית המאה ה-20, את חוויות הגלות, השאיפה לציונות, והמתח שבין מסורת לחילון.
ילדות והשכלה
חיים נחמן ביאליק נולד ב-9 בינואר 1873 בעיירה ראדי שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), למשפחה יהודית מסורתית. אביו, איציק-יוסף, היה סוחר עני, ואמו, דינה-פריידה, הייתה אישה מסורה שהקדישה את חייה למשפחה. כאשר היה בן שבע, נפטר אביו, והוא נשלח להתגורר עם סבו, שהיה אדם דתי ונוקשה.
ביאליק גדל בסביבה יהודית מסורתית ולמד ב"חדר", שם ספג את יסודות התורה והספרות הרבנית. בגיל 17 עזב את בית סבו ונסע ללמוד בישיבת וולוז'ין, מוסד הלימוד התורני הנחשב ביותר של התקופה. עם זאת, במקום להתמסר ללימודי הקודש, נשאב ביאליק לקריאת ספרות חילונית והשכלה כללית, ונחשף לרעיונות ההשכלה ולציונות.
פריצה ספרותית ופעילות תרבותית
שירו הראשון של ביאליק, אל הציפור, שהתפרסם ב-1891, סימן את ראשית דרכו כמשורר. השיר מבטא את כמיהתו לארץ ישראל ואת תחושת הניכור שחווה בגלות. כעבור כמה שנים, הפך ביאליק לאחד הקולות הבולטים של הספרות העברית החדשה.
אחד משיריו המשפיעים ביותר הוא בעיר ההריגה (1903), שנכתב בעקבות הפוגרום בקישינב. בשיר זה, שמהווה כתב אשמה נוקב כלפי חולשת העם היהודי והפסיביות שלו מול הרדיפות, ביאליק זועק את כאבו על גורל היהודים ודורש מהם ליטול אחריות לגורלם. השיר זכה להד עצום והפך לקריאה לפעולה עבור הציונות וההתחדשות הלאומית.
מעבר להיותו משורר, ביאליק היה דמות מרכזית בעולם התרבות היהודית. הוא עסק בעריכת ספרים, תרגם יצירות קלאסיות לעברית, והקדיש שנים לאיסוף ואיגוד של אגדות חז"ל, שאותן עיבד לשפה נגישה במסגרת ספריו סיפורי המקרא ו-ויהי היום.
מעבר לארץ ישראל והשפעתו על התרבות העברית
בשנותיו המאוחרות עבר ביאליק לארץ ישראל, והתיישב בתל אביב, שם הפך לדמות נערצת. ביתו הפך למוקד תרבותי ואינטלקטואלי חשוב, ואישים רבים באו לשמוע את דבריו.
ביאליק האמין בחשיבות תחיית השפה העברית, ופעל רבות להפיכתה משפה טקסטואלית-דתית לשפת תרבות חיה ומודרנית. הוא היה ממייסדי הוצאת הספרים "דביר", והקדיש מאמצים רבים ליצירת תשתית חינוכית ותרבותית ליישוב היהודי בארץ.
ביאליק נפטר ב-4 ביולי 1934 בווינה, שם עבר ניתוח שלא צלח. מותו הותיר חלל עמוק בעולם היהודי, ואלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בתל אביב. מורשתו הספרותית והתרבותית של ביאליק נותרה מרכזית גם לאחר מותו. רבים משיריו נלמדים בבתי הספר עד היום, ושירתו ממשיכה להוות השראה למשוררים וליוצרים בני זמננו. הוא הצליח לשלב בין תרבות היהדות המסורתית לבין השאיפה להתחדשות לאומית, והפך לאחת הדמויות החשובות ביותר בתרבות העברית המודרנית.
ראו גם: אחרי מותי, הכניסיני תחת כנפך, הקיץ גווע, והיה כי יארכו הימים, הציץ ומת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, פעמי אביב, לבדי, ואם ישאל המלאך, זריתי לרוח אנחתי, לנתיבך הנעלם, לא ביום ולא בלילה, צפורת, עם דמדומי החמה.
