האם הסיבה שבגללה אנחנו לא שמחים, ושאחוזים גבוהים מאיתנו יחוו בשלב כלשהו של חייהם תסמיני דיכאון, היא בכלל לא בעיה אישית אלא בכלל סוגיה פוליטית? הפילוסוף והמבקר התרבותי הבריטי מארק פישר (1968–2017) הציב אותה במרכז כתביו. בעיניו, הדיכאון האישי של בני דורו – ושלנו – אינו "בעיה פרטית" בלבד, אלא תסמין של סדר חברתי־כלכלי מסוים ודומיננטי בימינו.
הדיכאון כמצב חברתי, לא רק רפואי
פישר, בספרו "ריאליזם קפיטליסטי" טוען כי אנו חיים בתוך תקופה המתאפיינת בתחושה חונקת שאין אלטרנטיבה אמיתית לסדר הקיים. תסכול, חרדה ודיכאון אינם תקלות שוליות, אלא הפיכתו של מצב חברתי חסר-מוצא לתודעה פרטית. הפסיכולוגיה, ובייחוד תעשיית התרופות, מציעה לראות בדיכאון מחלה ביולוגית אישית – חוסר איזון כימי במוח. הפסיכולוגיה תייחס אותו לחווית ילדות ומבני אישיות פרטיים. אבל פישר מתעקש שהמקור עמוק יותר: עולם העבודה הגמיש־עד־אינסוף, חוסר היציבות התעסוקתית, תרבות המדידה והביצועים, והאדרת ה"עצמי היזמי" שיודע תמיד למכור את עצמו.
במובן הזה, הדיכאון הוא פוליטי: הוא משרת את השיטה בכך שהוא מבודד אותנו, מטיל עלינו אחריות בלעדית להצלחתנו ואשמה אישית על כל קשיינו. במקום לראות את התשישות שלנו כתגובה טבעית למציאות בלתי אפשרית, אנחנו מאשימים את עצמנו, מרגישים פגומים, ומתרגלים לחשוב ש"הבעיה היא אני" כאשר לפעמים זה לא אתה שדפוק, אלא החברה.
פוליטיקה של רגשות והמאבק על הדמיון
פישר ממשיך מסורת אינטלקטואלית שמתחילה אצל מרקס ונמשכת דרך מישל פוקו: להבין שתחושות פרטיות הן לא רק פנימיות, אלא גם תוצאה של כוחות כלכליים, חברתיים ותרבותיים. אם פוקו דיבר על "ביופוליטיקה" – שליטה בגוף ובחיים עצמם – פישר מצביע על "פסיכופוליטיקה": איך מצב הרוח שלנו מנוהל על ידי אידיאולוגיה כלכלית. מכאן נולדת שאלה מטרידה: אולי דווקא האובדן הגובר של שמחה, תחושת הייאוש והשחיקה, הם עדות לכך שהקפיטליזם המאוחר כבר לא מצליח להבטיח את מה שהבטיח – עתיד טוב יותר, תחושת חירות, או לפחות נוחות נפשית?
פישר ראה בתקווה לא רק רגש, אלא משאב פוליטי. אם הקפיטליזם מתבסס על ההנחה שאין אלטרנטיבה, הרי שהמשימה הדחופה היא לשחרר את הדמיון הקולקטיבי. לשאול: מה יכול לבוא במקום? איך נוכל לארגן חיים חברתיים שבהם בריאות נפשית אינה מוצר פרטי, אלא אחריות משותפת? הוא גם הדגיש את כוחן של תרבויות שוליים – מוזיקה, קולנוע, אמנות – כמרחבים שבהם אפשר להתחיל לחלום אחרת. דווקא היכולת להרגיש חוסר נחת, לא להסתפק, להרגיש שהעולם "לא עובד" – היא פתח להתנגדות.
אז למה אנחנו לא שמחים?
התשובה של פישר היא לא שהשמחה נעלמה, אלא שהיא נלכדה בתוך מערכת כלכלית שמטשטשת כל אפשרות אחרת. החיפוש המתמיד אחרי סיפוק מיידי, התחרות הבלתי נגמרת, והתחושה שכל כישלון הוא אישי – כל אלה יוצרים מציאות שבה הדיכאון הופך ל"מגפה חברתית". אבל בדיוק כאן מסתתרת אפשרות: אם נדע לקרוא את הדיכאון לא רק כסימפטום אישי אלא כקריאה קולקטיבית לשינוי, נוכל לגלות בו לא רק כאב אלא גם פוטנציאל פוליטי. אולי השאלה "למה אנחנו לא שמחים?" היא לא שאלה של יחיד על ספת הפסיכולוג, אלא קריאה לכולנו לדמיין סדר אחר.
עוד דברים מעניינים:
