לחשוב בזמנים אפלים
חנה ארנדט לא הייתה תיאורטיקנית פוליטית רגילה. עבורה, הפוליטיקה לא התמצתה במוסדות, חוקים או הצבעות – אלא באופן שבו אנחנו מופיעים זה בפני זה כיצורים חושבים ומדברים. מול פשעי המאה ה־20 – טוטליטריות, שואה, קריסת יסודות מוסריים – פנתה ארנדט לשאלה בסיסית אך נועזת: מה פירוש לחשוב?
היא לא התכוונה לחשיבה במובן של אינטליגנציה או מיומנות טכנית. היא התכוונה לדיאלוג הפנימי, השקט, שכל אדם יכול לנהל עם עצמו – היכולת לעצור ולשאול: האם עליי לעשות זאת? מה המשמעות של מעשיי? מי אני הופך להיות? תהליך ההתבוננות הזה, לטענתה, אינו מותרות. זהו לב החיים המוסריים, ובזמנים של סכנה מוסרית – זהו מעשה של התנגדות פוליטית.
שורש האחריות
בכתביה המאוחרים, ובייחוד ב"חיי הרוח", חזרה ארנדט לדמותו של אדולף אייכמן – לא כשטן, אלא כאדם ששכח כיצד לחשוב. הוא לא שאל שאלות. הוא לא ערער על ההקשר. הוא ציית להוראות, הסתתר מאחורי נהלים, ודיבר בלשון בירוקרטית שאפשרה לו לברוח מאחריות מוסרית.
ארנדט שאבה כאן השראה מהמסורת הסוקרטית ומהאתיקה של קאנט. עבור סוקרטס, חיים שלא נבדקו – אינם ראויים לחיותם. עבור קאנט, אוטונומיה מוסרית פירושה לפעול לפי עקרונות שאדם יכול לרצות שיחולו על כולם. בשתי הגישות, החשיבה היא תנאי לחירות – והחירות היא תנאי לאחריות.
מדוע החשיבה היא פעולה פוליטית
מה שמייחד את עמדתה של ארנדט הוא הטענה שהחשיבה עצמה היא פוליטית. לא מפני שהיא מביאה לחקיקה או לאקטיביזם, אלא מפני שהיא שומרת על היכולת של האדם לשפוט – גם כשההמון נשטף בפרופגנדה.
משטרים טוטליטריים, טוענת ארנדט, לא רק כופים חוק; הם מנסים למחוק את המרחב הפנימי של החשיבה. הם מציפים את העולם בשקרים, מערערים את ההבחנה בין אמת לבדיה, ומבודדים את האדם. במציאות כזו, עצם הבחירה לחשוב – היא מעשה של סירוב.
מעשה אישי עם השלכות ציבוריות
החשיבה, לדעת ארנדט, לעולם אינה פרטית באמת. היא אולי מתרחשת בבדידות, אך יש לה תוצאות ציבוריות. אדם שחושב – פחות צפוי להפוך לכלי שרת של אידיאולוגיות. אדם ששופט בעצמו – שומר על הקרקע המשותפת של המציאות.
בעולם של הצפה תקשורתית, דעות ראוותניות וחדרי הדהוד אלגוריתמיים, הקריאה של ארנדט להחזיר את החשיבה – האיטית, האמיצה, העצמאית – למרכז החיים, מהדהדת בעוצמה. לחשוב, לפי ארנדט, משמעו להתנגד.
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא בכל זאת מאמללת אותנו
