היחסים בין הזכות לחירות והזכות לשוויון מהווים מתח אידיאולוגי בתוך הדמוקרטיה ובמיוחד בתחום הכלכלי והמחלוקת בין גישת שוק חופשי וגישות חברתיות.
חוק החירות השוויונית ה(או חוק חירות השוויון) הוא רעיון פילוסופי המבקש לקבוע עקרון יסוד ליחסים בין הזכות לשוויון והזכות לחירות, והוא שיש להעניק לכל אדם את החירות המקסימלית כל עוד מימוש החירות שלו אינה פוגעת בחירותו של אף אדם אחר. רעיון חוק החירות השוויונית נוסח באופנים שונים על ידי הוגים כמו ג'ון לוק, אלכסנדר המילטון או הרברט ספנסר. בניסוחו הרדוד ניתן להבין אותו כרעיון האומר שלכל אחד מותר לעשות מה שהוא רוצה כל עוד זה לא מפריע למישהו אחר לעשות מה שהוא רוצה. אולם ככל שמעמיקים יותר בקו מחשבה זה מתגלה משמעות אחרת שלו.
שוויון הוא התנאי לחירות
מתי ניתן לומר כי האופן שבו אני מממש את החירות שלי פוגעת בזכות של מישהו אחר לחירות שלו? האם ניתן, למשל, לומר שבכך שאני חופשי לנהוג ברכב מזהם פגעתי בחופש של אחרים לנשום? כאשר מישהו מנצל יתרון שיש לו בכוח וכסף כדי להרוויח על חשבון האחר, האם נוכל לומר כי שני הצדדים נהנים מחירות באופן שווה?.
גישה חברתית יותר לחוק החירות השוויונית היא הטענה של הוגים כמו סול ניומן לפיה חירות ושוויון קשורות אחד בשני ולא ניתן לקבל את האחר בלי השנייה. כלומר, אם לא כולם שווים אז אף אחד אינו באמת בן-חורין. חירות איננה נכס אישי של מישהו אלא מאפיין של חברה, וחופש הוא בהכרח עניין קולקטיבי. להיות שווה לאחרים הוא בסיס המאפשר את חירות הפעולה של הפרט מכיוון שזה מקנה לו מקום כשותף בעולם. כשווה לאחרים החירות של היחיד אינה נמדדת רק ביכולת שלו לנצח אותם בתחרות של השוק החופשי, אלא ביכולת שלו לבנות ביחד איתם עולם שמיטיב לכולם. מרגע שמופר ערך השוויון, ולמישהו יש שילוב של יתרון לא-הוגן על אחרים ואינטרס מנוגד לשלהם, נשבר המכנה המשותף והחברה הופכת למלחמת הכל בכל.
הפילוסוף מיכאיל באקונין כתב כי "אני באמת חופשי רק כאשר כל בני האדם, גברים ונשים, חופשיים באותה מידה. חירותם של אחרים כלל אינה שוללת או מגבילה את חירותי, להיפך, היא הנחת היסוד והאישור ההכרחי שלה." החופש של חוק החירות השוויונית הוא לא החופש של כל אחד לממש את האינטרס האנוכי שלו, אלא המחויבות לשוויון שהוא הבסיס לחברה חופשית באמת.
