מעט לאחר אימוץ ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם בשנת 1948, פרסמה הפילוסופית היהודיה חנה ארנדט מאמר בשם "זכויות האדם – מהן?" שלאחר מכן נכלל בספר רב-ההשפעה "יסודות הטוטליטריות". ארנדט טוענת שההכרזה מגלמת סתירה: היא מחייבת מדינות להגן על הזכויות ה'אוניברסאליות' וה'בלתי ניתנות להסרה' של כל בני האדם, בעוד שהמוסד המודרני של המדינה מבוסס על עקרון הריבונות הלאומית והטריטוריאלית. כלומר, זכויות אדם צריכות לחול בכל זמן ובכל מקום ובאופן שווה לכל בני האדם, אבל האחריות להן נשענת על מדינות נפרדות, עם זהויות, עמדות ואינטרסים שונים. פרדוקס זה, לטענת ארנדט, יכול להיפתר רק על ידי הכרה ב'זכות לקבל זכויות' כתנאי מוקדם משפטי-פוליטי להגנה על זכויות אדם אחרות. במילים אחרות, הזכות להיות בעל זכויות צריכה להיות הכלל הראשון והמחייב שחל על כל אדם בכל מצב.
אחת הבעיות שרואה ארדנט בנושא של זכויות אדם הוא ההבנה המופשטת של מושג ה"אדם" הנמצא בבסיסה. מנקודת מבט היסטורית, ההצהרה הצרפתית בדבר זכויות האדם והאזרח (1789) הייתה המסמך הראשון ששילב הבנה מופשטת של האדם. הבנה מופשטת כזו של אדם מעידה שהיא עצמה – ולא אלוהים או היררכיות טבעיות – צריכה להיות המקור לחוק האנושי. תפיסת זכויות האדם המודרנית רואה באדם כסמכות עליונה, אולם בפועל החוק והממשל הם המוסדות שמנהלים את הכוח החברתי ולא בני-אדם בודדים. לכן הצהרת זכויות האדם מבטיחה לכל אחד זכויות שלא ניתן להסיר, אך היחידה שיכולה להעניק לו אותן היא המדינה. במילים אחרות, זכויות אדם הן גם תלויות וגם בלתי-תלויות במדינת הלאום, פרדוקס.
ארנדט מדגימה בקלות רבה מצבים היסטוריים רבים בהם זכויותיהם של בני-אדם נשללו על ידי מדינות שרצו בכך, עם הדוגמה המוחצת של אירועי מלחמת העולם השנייה. הופעתן של זכויות אדם המודרניות במסגרת מדינות הלאום מרמזת שהשתייכות לקהילה פוליטית נחוצה למימוש התנאים הבסיסיים של חיי אדם בכבוד, ומכאן להגנה יעילה על 'זכויות אדם. בקיצור, זכויות אדם הן 'זכויות החברים': אלה שכבר נחשבים כחברים בקהילה פוליטית. לכן, ארנדט מציעה שהזכות הבסיסית ביותר של כל אדם צריכה להיות ההשתייכות לקהילה חברתית או פוליטית שתבטיח את זכויותיו האחרות. זכויות האדם למעשה לא שייכות לאדם עצמו אלא לקהילה החברתית שמעניקה לו אותן, אך לכל אדם בכל מקום צריכה להיות הזכות להיות בעל זכויות.
לדעת עוד:
https://textologia.net/?p=43573
