סרן קירקגור היה פילוסוף מבריק, דכאוני ולעיתים מצחיק שחי בדנמרק במאה ה-19. הוא נולד בתור הצעיר מתוך שבעת בניה של משפחה עשירה בקופנהגן, אך עד הגיעו לגיל 22 אימו וחמישה מתוך ששת אחיו ואחיותיו מתו והוא עצמו לא היה במצב בריאותי מדהים. נסיבות חייו הניעו את קירקגור הצעיר לשטף כתיבה של עשרות ספרים במהלך 20 השנים הבאות לחייו כאשר לכולם יש חוט מקשר אחד: העיסוק במוות.
הפילוסופיה של קירקגור, שנחשב לראשון הפילוסופים הקיומיים, היא פילוסופיה של התפכחות. בספרו "או – או" קירקגור שנתעורר ונוותר על האשליות הרגשניות שלנו לגבי החיים. קירקגור תוקף בשיטיות את עמודי התווך של האמונה המודרנית: החשיבות של המשפחה, הערך של העבודה, האמונה באהבה והתחושה שבחיים האלו יש משמעות ותכלית. קירקגור ביקר בחריפות את הערכים הצבועים של הבורגנות של זמנו שאותה ראה כנלעגת בחוסר היכולת והרצון שלה להביט למציאות בעיניים ולהבין שאל מול המוות זה לא באמת משנה אם אתה כרגע לבוש באופנה הכי חמה.
"כאשר התבגרתי ופקחתי את עיניי לראות את המציאות, התחלתי לצחוק ולא הפסקתי מאז. ראיתי כי משמעות החיים היא פרנסה, שמטרת החיים היא להיות יועץ, שההנאה העשירה של האהבה היא למצוא בת זוג אמידה, שברכת החברות היא עזרה הדדית בענייני כספים, שחוכמה הינה מה שהרוב חושב לחוכמה, שהתלהבות הנה לשאת נאום, שאומץ משמעו להסתכן בקנס של עשרים כתרים, שלבביות הינה לומר 'לבריאות' אחרי הארוחה, שיראת שמים הנה לבוא לכנסייה אחת לשנה. את כל אלו ראיתי וצחקתי".
ככל שהתבגרתי נפקחו עיני בכדי לראות את העולם כפי שהוא ומאז – לא הפסקתי לצחוק" כותב קירקגור שגילה שמשמעות החיים היא פרנסה, שמטרת החיים היא להפוך לשופט, שהאהבה הנעלית ביותר היא להתחתן עם בחורה עשירה, שחוכמה היא מה שהרוב אומר, שתשוקה היא לשאת נאום, שאומץ הוא להסתכן בקנס ושאמונה היא ללכת לכנסייה פעם בשנה. וזה, כאמור, הצחיק אותו מאוד.
יהיה מה שיהיה: אתה תתחרט על זה
קירקגור היה ביקורתי במיוחד כלפי מושגי זמנו של אהבה ותשוקה והאמונה כי ניתן לאחד בין חיי רומן סוערים ויציבות של חיי משפחה. קירקגור לא חשב שהרעיון של תשוקה ורגשות עזים יכול להתיישב עם היציבות והשגרתיות של משפחה וילדים. אל תבינו לא נכון, הוא חיבב את שניהם, אבל פשוט לא חשב שהם יכולים להתקיים יחד בעת ובעונה אחת. הרעיונות של קירקגור אודות אהבה הושפעו מחייו האישיים והמיוסרים. הוא התאהב בנערה צעירה יפה ומוכשרת בשם רג'ינה אולסון אך ביטל את הנישואים עימה כאשר הוא הבין שהניסיון לחיות עימה לנצח יהרוס את כל מה שהוא מרגיש כלפי ויהרוג את האהבה שמשכה אותו אליה.
הפרדוקס הזה של חייו הרומנטיים הניע את קירקגור למסקנה העגומה והמשעשעת:
קירקגור בציטוט לעיל לא מזכיר את הצחוק במקרה. במרכז הפילוסופיה שלו עומדת הטענה כי התגובה ההגיונית והחכמה היחידה לזוועת הקיום היא לצחוק עליה בהתרסה. אף פילוסוף לפני קירקגור לא התייחס אל ההומור בצורה כל כך רצינית.
החיים הם סבל ואז מתים
קירקגור כאמור לעיל נחשב בתור הראשון מבין הפילוסופים הקיומיים (אקזיסטנציאליזם) והוא היווה השראה להוגים כמו ניטשה, קאמי, היידגר וסארטר. הספר שעניין במיוחד את ממשיכי דרכו של קירקגור היה ספרו "מושג החרדה" מ-1844 בו הוא מציע מושג חדש שלימים יהיה משמעותי ביותר בפילוסופיה ובפסיכולוגיה: "אנגסט" (Angst) – מצב בו אנו מבינים איזו כמות של בחירות עומדת בפנינו יחד עם הכרה בחוסר היכולת שלנו לבחור בחוכמה. כמו שאמר קירקגור "את החיים אפשר להבין רק לאחור ולחיות רק קדימה". המצב הקבוע הזה של אנגסט, לטענו, הוא הסיבה לכך שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ולכך שאין לנו שום סיכוי אי פעם להיות מאושרים באופן מלא. לפי קירקגור, כל מי שיקדיש לעניין מחשבה רצינית יבין שהחיים ריקים ממשמעות, אנחנו נולדים, סובלים ומתים. בזה הכל מסתיים.
אבל לקירקגור יש גם, בכל זאת, צד אופטימי (בערך). בעבודתו המאוחרת קירקגור עושה סוג של "חזרה בתשובה" ומתחיל לעסוק בדמותו של ישו (וגם של אברהם אבינו). קירקגור תעב את הכנסייה הנוצרית אבל אהב את הפילוספיה הנוצרית. אבל איך פילוסוף מתקדם ומפוכח כמו קירקגור יכול להאמין בדת? התשובה שלו היא המושג המפורסם של "זינוק האמונה" ("Leap of faith") במסגרתו אל לו לאדם להפעיל את מוחו הקטן והמוגבל בניסיון להבין או להצדיק את האמונה באלוהים אלא בדיוק ההפך – עלינו לכבות ולבטל את הרציונליות שלנו כדי למצוא נחמה באמונה. כפי שניסח את זה קירקגור: "אמונה היא לאבד את דעתך ולזכות באלוהים".
ייתכן והפיתרון של קירקגור לא ירשים אותנו החילונים, אבל קשה להתעלם מהמבט הכואב והמפוכח שלו על המצב האנושי והצורך למצוא לו נחמה. כשהעולם מאכזב אותנו, קירקגור הוא ללא ספק הפילוסוף שיבין אותנו הכי טוב.
מקור: Kierkegaard מתוך The School of Life
לקריאה נוספת: