הביטוי "אחר הדברים האלה" בתחילת בראשית פרק ט"ו איננו רק ציון טכני של רצף כרונולוגי. חז"ל והפרשנים המסורתיים והמודרניים רואים בו מפתח להבנת הקשר הסיבתי והתימטי בין פרק י"ד לפרק ט"ו. אברם, שכבש את הארץ מידי חמשת המלכים בפרק י"ד, הופך בהיבט הצבאי לאדון הארץ – בעל הזכות ההיסטורית. אך פרק ט"ו מבקש לשרטט רובד נוסף: הזכות האלוהית – ההבטחה שניתנת על ידי אלוהים עצמו, ואינה תוצאה של כוח או כיבוש.
דמותו של אברם – בין האנושי לאלוהי
הפרקים הקודמים מציגים את אברם כדמות המורכבת משני ממדים:
הממד האלוהי – בראשית י"ב פסוקים 1–9 מתארים ציות עיוור של אברם לצו האלוהי: "לך לך… אל הארץ אשר אראך". מדובר בצו לא הגיוני שדורש אמונה על-אנושית.
הממד האנושי – בהמשך פרק י"ב, אברם פועל מתוך פחד ומצוקה אנושיים: הוא יורד למצרים מפני הרעב, מבקש משרה לשקר למענו – תגובה המבטאת אנושיות, זהירות ואולי חולשה.
דואליות זו ממשיכה ללוות את דמותו גם בפרקים י"ד–ט"ו. בפרק י"ד הוא לוחם אמיץ, פועל בעולם הארצי, מציל את לוט – גיבור לאומי. לעומת זאת, פרק ט"ו מתרחש כמעט כולו בעולם הרוח: התגלויות, חזיונות, הבטחות. כאן נחשפת דמותו הספקנית, השואלת, המתדיינת עם האל.
מבנה פרק ט"ו: שתי התגלויות, שני ספקות, שתי הבטחות
התגלות ראשונה – הבטחת הזרע
בפסוק 1 נאמר: "היה דבר ה' אל אברם במחזה" – זהו חזון ולא חלום. אברם זוכה לדבר ה' באופן ישיר. האל מבטיח: "אל תירא אברם, אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד".
אברם עונה בספק: "מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי…? הן לי לא נתת זרע…"
הספק מוביל להבטחה ברורה: "לא יירשך זה… כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", ולמחשה מוחשית: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך".
תגובת אברם היא פסגת האמונה: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" – פסוק טעון ומורכב שניתן לפרשו בשתי דרכים:
האל מייחס לאברם צדקה על כך שהאמין.
אברם מחשיב את הבטחת ה' כצדקה – נתינה חסרת גבולות.
התגלות שנייה – הבטחת הארץ
השלב הבא הוא הבטחת הארץ: "אני ה' אשר הוצאתיך… לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". אך אברם לא מסתפק: "במה אדע כי אירשנה?"
שוב, האל לא כועס – אלא מורה על פעולה סמלית: כריתת ברית.
ברית בין הבתרים – סימבוליקה ומשמעות
אברם מצווה לקחת שלושה בעלי חיים (עגלה, עז, איל) ושלושתם בני שלוש – סמל לשלמות. כמו כן, שתי ציפורים (תור וגוזל) שלא בותּרו. הוא מבתר את שלושת בעלי החיים ומניח אותם זה מול זה.
בהמשך נופלת על אברם תרדמה (פס' 12) וה' מתגלה אליו שוב, בחלום, ומספר לו על גורל זרעו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם… ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". נבואה זו מתקיימת ביציאת מצרים.
העיט שירד על הפגרים – סמל למצרים המשעבדים.
הציפור שלא בותרה – סמל לישראל שיישאר שלם למרות השעבוד.
המספר שלוש – מסמל שלמות או שלושה דורות של שיעבוד.
המעשה כולו – ברית פולחנית שמוכרת מעולם המזרח הקדום, שבה הצד המפר את הברית נענש כמו הבהמה המבותרת.
כאן, באופן יוצא דופן, האל עצמו עובר בין הבתרים, בצורת לפיד אש ותנור עשן – האל כורת את הברית עם אברם, מעין התחייבות חד-צדדית של האל.
הזכות על הארץ – לא רק הבטחה אלא תנאי מוסרי
בפסוקים האחרונים (18–21) מפרט הכתוב את גבולות הארץ המובטחת: מנהר מצרים עד נהר פרת. זהו שטח עצום, המשקף את גודל ההבטחה האלוהית. עם זאת, אלוהים מסביר לאברם מדוע ההבטחה תתממש רק בעתיד: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" – יושבי הארץ עדיין לא הגיעו לשיא שחיתותם. המוסריות של יושבי הארץ היא תנאי מרכזי להחזקת הארץ – מוטיב שיחזור שוב ושוב בתנ"ך.
הסיכום הקודם: בראשית פרק י"ג | הסיכום הבא: בראשית פרק ט"ז
חזרה אל: סיפורי האבות, סיפורי אברהם, ספר בראשית, סיכומים לבגרות בתנ"ך
