סיפור אחד מהמיתולוגיה היוונית עשוי להשמע מוכר למדי למי שמכיר את סיפור סדום ועמורה התנ"כי, אבל למרות החורבן, שם הסוף אחר לגמרי.
לילה אחד הופיעו שתי דמויות זרות ומוזרות בכפר, עוברות מדלת לדלת ומבקשות אוכל ומחסה. אך פעם אחר פעם דחו תושבי הכפר את המבקרים המשונים וגירשו אותם בגסות. לבסוף הגיעו האורחים הבלתי-רצויים אל הבית האחרון ששכן קצת מחוץ לכפר ובו גרו זוג זקן בשם פילמון ובאוציס. השניים קיבלו את האורחים לביתם הפשוט והחלו טורחים בשבילם (בדומה לאברהם בבראשית י"ח). הם חיממו את הבית, הביאו מים לרחצה ומיהרו להכין אוכל מכל מה שהיה להם להציע, שלא היה הרבה.
בשלב מסוים שמה באוציס לב לכך שלמרות שהיא ממלאת פעם אחר פעם את כוסות היין של האורחים, הקנקן אינו מתרוקן. או אז הבינו פילמון ובאוציס כי האורחים שלהם הם לא סתם עבדים עניים ונמלאו פחד גדול. הזוג חיפש כל דבר שבו יוכל לכבד את האורחים כראוי אך כל מה שנותר היה האווז האחד ששמר על ביתם. פילמון ניגש לשחוט את האווז אך זה ברח במהירות וזינק אל חיקו של אחד האורחים. בשלב זה הסירו המבקרים המסתוריים את התחפושות שלהם והתגלו בתור זאוס ובנו הרמס, שיצאו להעמיד במבחן את בני-האדם. זאוס הרגיע את פילמון בכל מה שקשור לשחיטת האווז אבל הלחיץ אותו לעלות למקום גבוה משום שהוא עומד להטביע את כל הכפר האכזר במים. זאוס אמר להם שהודות להכנסת האורחים שלהם הוא יחוס על חייהם, אך עליהם לרוץ לפסגת אחד ההרים ולא להביט לאחור עד שיגיעו לשם (נשמע מוכר?).
כשהגיעו פילמון ובאוציס לראש ההר הם הביטו לאחור וגילו כי זאוס החריב את כפרם בשיטפון עצום. הדבר היחיד שנותר עומד היה הבית שלהם, שהפך בדרך פלאית למקדש מפואר. הזוג ביקש מהאלים לשמש כמשרתים במקדש ובקשתם ניתנה להם. הם בנוסף ביקשו כי אף אחד מהם לא ימות לפני השני על מנת שאף אחד מהם לא יצטרך לשאת את החיים ללא אהבה. ואכן בבוא העת התחבקו פילמון ובאוציס הזקנים והפכו לעץ אלון ועץ תרזה אחוזים זה בזה (לוט ואשתו סיימו פחות טוב).