ירושלים לדורותיה – סיכום " /> " />

ירושלים לדורותיה

1-מעיר יבוסית לבירת עם ישראל

התקופה הכנענית

-ראשית ההתיישבות בגבעה הדרומית-מזרחית (דרומית להר המוריה). המניעים לבחירת המקום היו שילוב של מעיין וגבעה נוחה להגנה. (1)

-שרידי חומה מהמאה ה-18 לפנה”ס מעידים על ביצור כבר בזמן הזה ועל יכולות של שליטי הישוב להרים מפעלים כאלו. (4)

-במהלך המאה ה-14 לפנה”ס כנען היא פרובינציה מצרית ומלכיה נותנים דין וחשבון למלכי מצרים (כתבי אל-עמארנה) (6). בשל התפשטות החיתים, חדירת שבטי נוודים מדרום ומזרח ותסיסה פנימית בכנען התערערה השליטה המצרית בימי אמנחתפ הרביעי (1350-1367 לפנה”ס).

תקופת הכיבוש וההתנחלות של בני-ישראל

-המקור היחידי בין תקופת על-עמראנה למלכות דוד (בין המאה ה-14 ל-10 לפנה”ס) הוא התנ”ך.

-מסיפור יהושע י, א-י”א ניתן ללמוד כי י-ם מהווה עיר ריבונית והערים האחרות (ערי חמשת מלכי האמורי: חברון, ירמות, לכיש, עגלון וירושלים (אדוני-צדק) וכן גבעון) למעשה כפופות לה.

-העיר יבוס שכנה בגבול בין נחלות בנימין ויהודה. ישנן מקורות סותרים באשר לכיבושה או אי-כיבושה וזה מיוחס פעם לבנימין ופעם ליהודה.

-גם אם נכבשה י-ם הרי שלא הוחזקה והיא נותרה עיר נוכרית עד ימי דוד. אך היא הייתה מובלעת יבוסית בין ערים ישראליות.

-הזהות היבוסים אינה ברורה. אולי שילוב של עמים שמים-חורים ומהגרים חיתים. (13-17)

דוד ושלמה- ימי הממלכה המאוחדת (1006-930 לפנה”ס)

-האקט הראשון של דוד כמלך הוא כיבוש י-ם והעתקת מושבו מחברון אליה.

-כיבוש י-ם מבטל מובלעת נוכריה בין שבטי יהודה ובנימין ושאר השבטים. שאיפתו של דוד היא לייצר מוקד זיקה על שבטי בכדי לחזק את מלכותו.

-שיקולים לבחירת דוד בי-ם: עיר שאיננה קשורה בשבט כלשהו שתהיה קשורה בו ובשושלתו. י-ם נמצאת מחוץ לאזור שבט יהודה והמעבר אליה הוא מעבר לשלטון על-שבטי ולא תלוי גיאוגרפיה. בחירה בעיר ניטרלית מנטרלת יריבות בין השבטים. כוחו של דוד נשען על שבט יהודה, ולפיכך הוא בחר במיקום הסמוך לתחומי השבט (ולא שכם, למשל).

-המצב של ערים בישראל היה או של בירה מנהלית (שכם, שומרון…) או של מרכז דתי-פולחני (דן, בית-אל). י-ם של דוד הייתה גם זה וגם זה כאשר נקבע בו מושב המלך והובא אליה ארון הברית משילה. נבנה מזבח בהר ציון והוכשרה הדרך לבניית בית המקדש בידי שלמה.

- העיר בימי דוד ולאחר מכן בימי שלמה ריכזה את הצמרת השלטונית והמנהלית והתפתחה באוכלוסיה ובנייה. ארון הקודש הועבר מאוהל מועד בשילה למבנה קבע בי-ם (מסמל את מרכז הפולחן ואחדות השבטים). גולת הכותרת הייתה בניית מזבח בהר-ציון. ביסוס התפיסה כי י-ם נבחרה בידי ה’ וכך גם בית דוד (26) וניסיון תעמולתי לקידוש י-ם בהבטחות ה’ לדוד ואפילו בקשירת אברהם, עקדת יצחק והאבות למקום (27)

-בימי שלמה מתבססת תנופת בנייה, הרחבת העיר וביצורה ובניית בית-המקדש (29)

-שלמה בונה את בית המקדש במקום בו בנה דוד מזבח והופך אותו ואת י-ם למרכז לאומי, דתי-פולחני ואוניברסלי. (31). קדושת הארון הופכת לאחת עם קדושת המקום ואין לנתק בניהם.

-במות המזבח ברחבי הארץ אינן מבוטלות, אך י-ם היא “בית הבחירה”, המקום הנבחר.

-בניית בית המקדש העלתה את מעמדם של הכוהנים והם קיבלו מקום מרכזי בממלכה יחד עם לויים ומשוררים שהביאו לפריחה ספרותית. (32)

ירושלים ערב החורבן (609 – 586)

-נפילת אשור הולידה קרב ירושה בין מצרים ובבל ובתווך ישראל ויהודה כאשר ישנו ויכוח בין צידוד במי מהמעצמות.

-לאחר מות יאשיהו מומלך תחתיו בנו יהואחז אך הוא הודח במהרה ע”י פרעו ותחתיו הומלך יהויקים שהיה משועבד למצרים. אך המצרים הוכו ב-605 לפנה”ס בידי נבוכדנצר מלך בבל והאזור עבר להשפעה בבלית (84)

-יהויקים משתעבד לבבל אך מורד בה לאחר שלוש שנים על רקע מסע בבלי כושל נגד המצרים (601 לפנה”ס) (85). מסע הנקם הבבלי מסתיים בניצחון ויהויקים מוגלה או מת ותחתיו ממולך בנו יהויכין שנכנע לבבלים בכדי להציל את יהודה מחורבן, הוגלה יחד עם עילית העם וההנהגה, ותחתיו מומלך מלך “כלבבו” של נבוכדנצר – צדקיהו (86-88)

- עילית העם ובעלי המלאכה מוגלים לבבל.

-בי-ם נוצר פילוג פנימי בין המצדדים במרד נגד בבל ובין מתנגדיו (90-91). בולטת אמונת העם כי אלוהים יציל את ירושלם בחירת ליבו מיד הבבלים והיא לא תפגע (91).

-צדקיהו מרד מתוך הסתמכות כושלת על עזרת מצרים וממלכות שכנות וב-588 לפנה”ס הטילו הבבלים מצור על י-ם עד הכנעתה שנתיים מאוחר יותר (93). צדקיהו בורח אך נתפס, עיניו נעקרות והוא נאסר. י-ם מוחרבת, שלל נלקח ממנה ותושביה נשלחים לגלות (95).

לאחר החורבן

-לאחר החורבן נותרה י-ם עיי חורבות והשלטון עבר למצפה, 13 ק”מ צפונית. ככל הנראה המשיך להתקיים פולחן “מאולתר” כלשהו בי-ם באישור בבלי (99).

- דווקא חורבנה של י-ם העניק לה חשיבות תודעתית בגולה ואת הציפיות המשיחיות להקמתה מחדש. החורבן נתפס כעונש אלוהי על חטאי העיר מה שהוביל לתהליך חזרה בתשובה (100-101). השתרשה תפיסת ספר דברים של ריכוז הפולחן בעיר הבחירה ומיגור השפעות כנען, החורבן נקשר לאי-מילוי התנאים האלו והדרך לגאולה בדבקות בהם.

פני העיר

-י-ם הכנענית והיבוסית שלפני דוד שכנה בתחום מצומצם על הגבעה הדרומית-מזרחית, ליד המעיין (107)

-בימי דוד ושלמה נבנה ה”מילוא” – ככל הנראה מילוי האוכף לכיוון צפון שחיבר את העיר עם הר ציון והר המוריה.

-מלחמת האסכולות: המרחיבה מול המצמצמת:

המרחיבה: י-ם השתרעה על הגבעה המזרחית וגם המערבית, בגלל ש:עדות יוסף מתתיהו, רמזים במקרא לפרברים מחוץ לעיר דוד (המשנה והמכתש), עיר גדולה ראויה להיות בירת ממלכות ישראל ויהודה.

המצמצמת: י-ם השתרעה על הגבעה המזרחית בלבד והתפשטה למערבית רק בימי החשמונאים, בגלל ש: לא ייתכן ששטחה של י-ם היה כה גדול בתקופה הזו, תיעודו של בן מתתיהו מתייחס לחומה החשמונאית שחלקים ממנה נחשפו בגבעה המערבית שלא הציגה ממצאים מתקופת המלוכה.

-ממצאים בעיר העליונה העידו על חומה מתקופת בית ראשון על הגבעה המערבית.

-המשנה והמכתש הן ככל הנראה פרברים שנוצרו כאשר העיר התפתחה (אולי בשל זרם פליטים מישראל הכבושה) ואנשים יצאו אל מחוץ לחומות.

-שתי שלוחות העיר ככל הנראה הוקפו חומה בסוף המאה ה-8 לפנה”ס כהכנות חזקיהו למצור סנחריב.

מים:

-הגידול באוכלוסיה הצריך פיתרון של בעיית הספקת המים. העיר המקורית נסמכה בלעדית על הגיחון ולאחר מכן גם נחצבו בריכות אגירה.

-הבעיה במעיין היא שהוא שוכן בתחתית גבעה ואילו הביצורים בראשה, הפיתרון היה חציבת מנהרות שהוליכו אליו מתוך העיר וחסימתו מבחוץ.


התקופה ההלניסטית

-ב 332 כובש אלכסנדר מוקדון את ירושלים. למרות שניכרו השפעות יווניות אף לפני המאה ה-4 לפנה”ס, הכיבוש מסמל את תחילת התקופה ההלניסטית.

-לאחר מותו של אלכסנדר הגדול מתפוררת ממלכתו. הגושים העיקריים: תלמי במצרים, סלווקוס באזור המזרח וממלכת מוקדון האירופית (יחד עם ממלכות קטנות וערי מדינה פדרטיביות). התרבות והשפה היוונית שטפה אזורים נרחבים (מהודו ועד כוש). קרבות הירושה (הדיאדוכים) גורמים לכך שישראל תעבור מיד ליד ותושביה סבלו מכך.

-משנת 301 ועד 200 ישראל וי-ם נשלטות בידי בית תלמי ממצרים שהיה ביריבות עם בית סלווקוס. בשנת 200 לספירה מביסה אנטיוכוס השלישי מסלווקוס את תלמי בקרב הבניאס ומשתלט על מרבית א”י.

-חמשת המלחמות הסורית בין בית תלמי וסלווקוס הותירו בי-ם הרס רב ואוכלוסיית העיר נדלדלה.

-בתור העיר נחלקה האוכלוסייה בין תומכי תלמי לתומכי סלווקוס כאשר לקראת סוף המאה נוטה האצולה לכיוון סלווקוס והעם אחריה.

-לאחר שהשתלט על א”י מאיר אנטיוכוס פנים ליהודים (שסייעו לו) ומשמר חופש פולחני וכן מסייע בחיזוק י-ם ובית המקדש.

-בתקופה הפרסית כיהן הפחה בתפקיד נציג ומושל העם אך יותר ויותר רואים עלייה בחשיבות מעמד הכוהן הגדול שסמכויותיו ועיסוקיו בתקופה ההלניסטית כבר חורגים מניהול המקדש בלבד. לצידו פעלה ה”גרוסיה” (מועצת הזקנים ביוונית).

-ההשפעה היוונית על המזרח לא פסחה על א”י. יוונים התיישבו בארץ ובשלב מסוים התהוותה שכבה של עילית מתייוונת מהמעמדות הגבוהים. (80-81)

-עוד לפני מהלכיו של אנטיוכוס אפיפאנס ניכר מתח בירושלים בין שומרי מסורת ומתייוונים (82). על רקע המתיחות ביצע יאסון מהלך שדחק את חוניו מעמדת הכוהן הגדול ולמעשה קנה את המשרה מאנטיוכוס, שהדיח אותו לאחר שלוש שנים ומינה תחתיו את מנלאוס שהיה מתייוון קיצוני יותר (85-86). מאבקי כוח פנימיים מביאים את הפיכת י-ם לפוליס יוונית (נבנה גימנסיון ואפביון) בשם “אנטיוכיה” בידי יאסון ומעמיקים את ההתערבות הישירה של אנטיוכוס בנעשה בה דרך יכולתו למנות את הכוהן הגדול (86-88)

-בימי הפוליס של יאסון עדיין לא הייתה פגיעה בדת ועיקר השינוי היה פוליטי (94) שחלק ממשמעותו סיום ההתבדלות מהגויים שהייתה נהוגה מאז ימי עזרא (95) כריתת הברית עם הגויים השיגה למעשה לירושלים הטבות כלכליות ופוליטיות מתוקף מעמדה כפוליס.

-בית תלמי לא ויתר על א”י ודרום סוריה ויצא למלחמה באנטיוכוס, אך הוא היכה בהם ובשנים 168-170 כבש חלקים גדולים במצרים ורק בהתערבות רומא ניצלה אלכסנדריה (96). בדרכו חזרה ממצרים עלה אנטיוכוס המתוסכל לירושלים ובזז את בית המקדש (97) ככל הנראה בכל צורך בכסף ותוך הפרה של הברית עם אנשי י-ם. השוד עורר זעם רב בקרב תושבי יהודה ובודד את מנלאוס ותומכיו (98).

-בעת מסעו השני של אנטיוכוס למצרים ב-168 נפוצה שמועה כי המלך מת ויאסון שב עם צבא מעבר הירדן, כבש את י-ם והדיח את מנלאוס, ככל הנראה בתמיכת העם שאולי גם הדיח את יאסון עצמו בהתנגדותו לשלטון המתיוונים (98), אך אנטיוכוס לא מת והוא שב וכבש את ירושלים תוך שהוא מבצע טבח בתושביה.

-אנטיוכוס הותיר את פילופוס כממונה על העיר ושוב בוצע טבח. העיר התרוקנה והחומות נפרצו, העיר נשטפה פולחן זר והפכה לעיר יוונית ככל הערים עם חיל מצב זר שישב בה (100).

-אנטיוכוס מטיל גזרות האוסרות על שמירת דת היהודים ואף מחייבות להפר אותה, הוא אסר על מנהגים כגון מילה, שמירת שבת וכו’ וחייב פולחן חזיר לאלים זרים, למשל. דעה אחת (צ’ריקובר) גורסת כי המרד קדם לגזירות שבאו בעקבותיו (100-101).

-הגזירות נועדו לעקור את הדת היהודית מהאוכלוסיה אך נתקלו בהתנגדות עזה של זרמים חסידיים. (לוח אירועים – 102)

-מטרות המרד שפרץ היו שחרור י-ם וטיהור בית המקדש. אף שירושלים לא הייתה במוקד הקרבות היא כן הייתה במוקד המטרה שלהם (103)

-ב-164 בוטלו גזרות הדת אך י-ם ובית המקדש נותרו בידי מנלאוס וחיל המצב ולפיכך המרד נמשך עד שי-ם נכבשה בידי המורדים (לאחר מותו של אנטיוכוס) (104) והוטל מצור על חיל המצב שישב במצודת החקרא (105). ליסיאס (השליט בפועל של סלווקוס) עלה על ירושלים וכמעט הכניע אותה אך בשל סכסוכים פנימיים נסוג והותיר אוטונומיה דתית ליהודה אך הוא מינה לכוהן הגדול את אלקימוס המתייוון בו לא יכלו החשמונאים להכיר והמלחמה נמשכה (105) המרד נמשך ובשלב מסוים (152 לפנה”ס) הצליח יונתן אחי יהודה המקבי (שמת) למנות עצמו לכוהן הגדול והוא מצד אחד היה מקובל על כבן למשפחה שלחמה ביוונים ובמתייוונים, אך הוא לא היה ממשפחת צדוק לה השתייכו באופן מסורתי הכוהנים הגדולים לפני יאסון.

-ב143 לפנה”ס נרצח יונתן בידי טריפון ואחיו שמעון נוטל את ההנהגה וב-142 יהודה הופכת לממלכה עצמאית שאינה משלמת מיסים, שמעון כובש את החקרא ומסלק את חיל המצב ומשקם את חומות העיר (106-108)

-הסיבה שי-ם לא התפתחה בתקופה ההלניסטית קשורה בהעדר הכוח והשלטון שלה, מצב שהשתנה כאשר היו מנהיגים אוטונומיים בעיר שרצו ויכלו לפתח אותה (החשמונאים)

(סיכום 109)

פני העיר בתקופה החשמונאית

-בתקופה ההלניסטית נותרה י-ם ככל הנראה מצומצמת למדי בשטחה ואוכלוסייתה אך בתקופת החשמונאים היא הורחבה והתקיימה התיישבות גם בגבעה המערבית (112-113). העובדה כי בחפירות התגלו חלקי חומה חשמונאית על גבי שרידים ישראליים מעידה בתקופת הביניים לא היה המקום מיושב (115-118).

-מלבד חיזוק החומות שייתכן ונעשה כבר בתקופה יונתן ושמעון, נבנתה בצפון העיר ה”בירה” (מצודה).

-בתקופת החשמונאים נשמרים מעמדי האריסטוקרטיה (אם כי המשפחות משתנות והבכורה ניתנת לחשמונאים) וכן מתפתחות כתות הצדוקים, הפרושים והאיסיים. (130)

-בתקופה החשמונאית ניכר פיתוח כלכלי בי-ם על רקע היותה מרכז שלטוני ופעילותו של בית-המקדש (131).

החשמונאים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%99

3- ירושלים תחת השלטון הרומאי

מבית חשמונאי לבית הורדוס

-בעת שהתקרבו הרומאים לסוריה התגלע סכסוך בין שני בניה של שלומציון, אריסטובולוס והורקנוס (1-2). פומפיוס מצביא הרומאים ניסה לפשר בין האחים ומשנבגד בידי אריסטובולוס עלה על י-ם והטיל עליה מצור (3) תוך שהוא מנצל חילוקי דעות פנימיים ואת העובדה שהיהודים לא נלחמים בשבת אם לא מתקיפים אותם (קידם את הקמת הסוללה בשבת). ב-63 לפנה”ס נכבשה י-ם. הורקנוס מונה כשליט אך היה תלוי בנציב הרומי(5)

-ב57 מונה גאביניוס לנציב הרומי ומרידות פרצו בראשות אלכסנדר בנו של אריסטובולוס ונכשל. בשנת 54 בוזז קראסוס את אוצרות בית המקדש בכדי לממן מלחמה רומית בפרתים ומעורר זעם רב (6)

-מלחמת האזרחים הרומית בין פומפיוס ליוליוס קיסר הובילה להרג אריסטובולוס ובנו אלכסנדר (ע”י פומפיוס בכדי למנוע התקוממיות למען קיסר) והורקנוס ואנטיפאטר יצאו נשכרים, סייעו לקיסר שניצח את פומפיוס וזכו בשלטון (7)

-הורדוס מושל הגליל מצליח להתחמק ממשפט על הוצאה להורג ללא משפט בכך שהוא פונה לנציב הרומי וזוכה למינוי כמושל על חילת-סוריה (סמכויותיו אינן ברורות).

(כל הבלאגן והסכסוכים הפנימיים עד מינוי הורדוס – 7-11)

-הורדוס ופצאל בני אנטיפאטר מתמקמים בשלטון ומשרתים ניצול רחבים של הרומים את א”י ומעוררים התנגדות רבה בקרב העם (8).

-בשנת 40 מנצל אנטיגונוס בן אריסטובולוס את מתקפת הפרתים על סוריה, עולה בסיועם על י-ם, כובש אותה ומחדש את מלכות בית חשמונאי, הורדוס בורח לרומא אך שב ב-39 כדי לחדש את המערכה וב37זכה לסיוע מרומים שהביסו את הפרתים והוא כבש את י-ם תוך טבח רחב היקף (9)

-בתקופה מכיבוש פומפיוס בשנת 63 ועד עליית הורדוס לשלטון וסיום שושלת החשמונאים בשנת 37 מתאפיינת הארץ במרידות וחילופי שלטון רבים כאשר העם מביע התנגדות לשלטון הרומי ואילו בני אנטיפאטר נאמנים לרומים ויוצאים בסופו של דבר נשכרים (11)

-שלטונו של הורדוס עמד בסימן תמיכת רומא והתנגדות חלקים גדולים בעם והוא נהג בדיכוי מאחד וכרתית בריתות מאידך (עם הפרושים והאיסיים) והוא גם נהג לחסל את כל מי שאיים על שלטונו (11-12)

-הורדוס מנהיג מדיניות הלניזציה של א”י (בונה את קיסריה וסבאסטיה, מנהיג את פולחן הקיסר אוגוסטוס וכו’) ויוצר מתיחות בין יהודים ונכרים בארץ (12) הוא משתית את ניהול חצרו, את הצבא ואת מערכת המשפט על יסודות זרים יווניים (12-13) כדי לרכך את ההתנגדות אליו ערך הורדוס מפעלי בנייה של בית המקדש ופעל מספר פעולות למען רווחתם ובטחונם של תושבי הארץ (13) נושא התיאטרון והמשחקים האולימפיים כנראה חרה במיוחד ליהודים אך כל עוד נשמר בית המקדש ככל הנראה “עיכלו” את זה (13-14). (סיכום הורדוס – תשובה 5 -154)

-לאחר מות הורדוס (4 לפנה”ס) מלך בנו ארכילאוס ומיד נתקל במרד של העם ששנא את שלטון הורדוס ובמקביל רב עם אחיו על השלטון לפי צוואת אביהם שחילקה בניהם את הארץ (15) פולמוס וארוס היה התקוממות עממית של העם בשעה שארכילאוס היה ברומא כדי לקבל אישור לשלטונו. בשנת 6 לספירה מודח ארכילאוס מהשלטון לבקשת היהודים מרומא וי-ם נקבעת כפרובינקיה רומית (16).

שלטון רומי ישיר

-שלושת הרגלים מהווים נקודת תסיסה בזמן השלטון הרומי (, 25, 18)

-כל פגיעה או ניסיון פגיעה בבית המקדש מיד גרר תגובות חריפות מצד האוכלוסייה.

-כחלק ממאפייני ההלניזציה ניתן אולי לכלול את מרחץ הדמים הפנים משפחתי ושלטוני כדרך לבסס את השלטון.

6

-סלג’וקים מתחזקים וכובשים את א”י מהפאטימים – תקופה קשה בארץ

-ביזנטיון נחלשת מול הסלג’וקים ומבקשת את עזרת הותיקן.

-הנימוק למסעי הצלב (אורבאן השני) היה גאולת המקומות הקדושים שנפגעו בידי המוסלמים וסיוע לנצרות המזרחית, במובלע (ואולי ביסוד) היה המניע של סיוע לביזנטיון מול התורכמאנים. מניע נוסף: איחוד בין הנצרות המזרחית ולמערבית וקביעת מעמד עליון לאפיפיור (יסוד הקרע)

נושאים ומונחים

נושאים נוספים:

היחס לפולחן זר בתקופת המקרא

חשיבותה של ירושלים

ירושלים כמרכז דתי רוחני

אל עמראנה

המילוא

מפעלי הבנייה של בית דוד בירושלים

ירושלים בין חורבן בית ראשון ושיבת ציון

שיבת ציון וירושלים

התקופה הפרסית בירושלים

ירושלים בימי בית שני

מלכות אגריפס

שושלת בית צדוק

מתיתיהו אנטיגונוס

ירושלים תחת השלטון הביזנטי

היהודים בירושלים בתקופה הביזנטית

ירושלים והנצרות

ירושלים והאסלאם

ירושלים בין הנצרות והאסלאם

ירושלים בעקבות כיבוש צלאח אדין

הסכם יפו מול הסכם תל אל עג’ול – יפו

השלטון העות’מאני בירושלים2

הכיבוש הפרסי של ירושלים

מעמדה של ירושלים בתקופות העות’מאנית והבריטית

היציאה מהחומות

בעבור עוד סיכומים של האוניברסיטה הפתוחה פנו אל המאגר שלנו בקישור

Tagged with:
 

Comments are closed.