הנחת המוצא של מחקרים רבים במדעי החברה היא שהתהליך הפוליטי אינו רק תחרות של רעיונות, אלא גם של אישיויות. מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מצביעים על כך שישנם טיפוסים מסוימים – לרוב בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים, מכווני שליטה (dominance-oriented), או בעלי נטיות מאקיאווליסטיות – שנמשכים במיוחד לעמדות כוח.
כפי שמראים אנדרסון וקילדו (Anderson & Kilduff, 2009), כבר בקבוצות קטנות ניכרת הנטייה של אנשים אסרטיביים ונרקיסיסטים להיתפס כ"מנהיגים טבעיים", גם כשהם לא הוכיחו יכולות גבוהות יותר. זהו אפקט מצטבר: ככל שהסביבה מתגמלת ביטחון עצמי ולא בהכרח תוכן, כך יותר טיפוסים כוחניים מטפסים כלפי מעלה.
תיאוריית "הברירה השלילית" והסינון למעלה
מה שנקרא "סלקציה שלילית" (Negative Selection), מונח שנדון בהקשרים של פוליטיקה אוטוריטרית (כגון בכתיבתו של טים סניידר), מתרחש גם בדמוקרטיות: המערכת מתגמלת לא את מי שהכי מתאים, אלא את מי שהכי מתאים לשחק את המשחק. כלומר, אלה שמוכנים להפעיל מניפולציות, לרכוש נאמנויות אסטרטגיות, ולהציג גרסה "שיווקית" של עצמם – הם שמגיעים קדימה.
גם הסוציולוג רוברט מייכלס (Michels) עמד כבר בראשית המאה ה-20 על כך שכל ארגון נוטה להתכנס סביב אליטה מצומצמת, בתהליך שכינה "חוק הברזל של האוליגרכיה". לדבריו, גם תנועות דמוקרטיות נוטות להפוך היררכיות עם הזמן, והמנהיגים בהן נעשים פחות מייצגים ויותר שואפי שליטה.
רגש כטקטיקת שליטה
כלים רגשיים הם כלי מרכזי בארגז הכלים של הפוליטיקאי הכוחני. על פי עבודותיו של הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Haidt), הפוליטיקה פועלת פחות דרך טיעון רציונלי ויותר דרך גיוס רגשות מוסריים. פוליטיקאים עם נטיות של "אישיות קונפליקטואלית גבוהה" (high-conflict personality) משתמשים בטכניקות רגשיות – כמו הפחדה, חנופה או הצגת איום חיצוני – כדי למשוך תשומת לב ולייצר נאמנות.
במקביל, תיאוריות של תקשורת פוליטית מראות כי המדיה המודרנית – ובעיקר רשתות חברתיות – מתגמלות קונפליקט ורגש על פני איזון ועובדות. האלגוריתמים של פייסבוק, טוויטר וטיקטוק מחזקים מסרים פופוליסטיים על חשבון תוכן ענייני, מה שמאפשר לפוליטיקאים קיצוניים לרכוש במה והשפעה במהירות יחסית.
ישנם קווי דמיון מטרידים בין פרקטיקות של פוליטיקאים רבים לבין מה שמכונה בספרות “אמנות ההונאה” – כפי שחוקרת מריה קוניקובה בספרה The Confidence Game. פוליטיקאי כמו נוכל, פונה לרגש, בונה סיפור עם גיבור ואויב, מציע תקווה מיידית לפתרון בעיה מורכבת – ומושך את הקהל לא מתוך ידע, אלא מתוך תחושת זהות משותפת.
מה עושים? כלים למניעה ושינוי
חינוך אזרחי ביקורתי – המבוסס על כישורי חשיבה ביקורתית, הבנת מנגנוני השפעה, והבחנה בין טיעון לעיצוב תודעה.
מוסדות עמידים – הקפדה על איזונים ובלמים, שקיפות וביקורת עצמאית, שיכולים לאזן את ההשפעה של אישים כוחניים מדי.
שינוי תמריצים – מערכות פוליטיות צריכות לתגמל נאמנות לחוק, שיתוף פעולה וייצוג הציבור – לא בהכרח כריזמה או תקשורתיות.
לסיכום, הסכנה העמוקה לדמוקרטיה אינה רק מהמנהיגים עצמם – אלא מהמבנים, המנגנונים והתרבות הפוליטית שמאפשרים להם לפרוח. רק הכרה במאפיינים הפסיכו-חברתיים של המשיכה לכוח, ובפגמים המבניים שמקבעים את הדינמיקה הזו, תאפשר להציע אלטרנטיבה פוליטית מבוססת, אחראית ועמידה יותר.
