הרצון לעוצמה: למה האנשים הלא נכונים מגיעים לעמדות כוח

הנחת המוצא של מחקרים רבים במדעי החברה היא שהתהליך הפוליטי אינו רק תחרות של רעיונות, אלא גם של אישיויות. מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מצביעים על כך שישנם טיפוסים מסוימים – לרוב בעלי מאפיינים נרקיסיסטיים, מכווני שליטה (dominance-oriented), או בעלי נטיות מאקיאווליסטיות – שנמשכים במיוחד לעמדות כוח.

כפי שמראים אנדרסון וקילדו (Anderson & Kilduff, 2009), כבר בקבוצות קטנות ניכרת הנטייה של אנשים אסרטיביים ונרקיסיסטים להיתפס כ"מנהיגים טבעיים", גם כשהם לא הוכיחו יכולות גבוהות יותר. זהו אפקט מצטבר: ככל שהסביבה מתגמלת ביטחון עצמי ולא בהכרח תוכן, כך יותר טיפוסים כוחניים מטפסים כלפי מעלה.

 

תיאוריית "הברירה השלילית" והסינון למעלה

מה שנקרא "סלקציה שלילית" (Negative Selection), מונח שנדון בהקשרים של פוליטיקה אוטוריטרית (כגון בכתיבתו של טים סניידר), מתרחש גם בדמוקרטיות: המערכת מתגמלת לא את מי שהכי מתאים, אלא את מי שהכי מתאים לשחק את המשחק. כלומר, אלה שמוכנים להפעיל מניפולציות, לרכוש נאמנויות אסטרטגיות, ולהציג גרסה "שיווקית" של עצמם – הם שמגיעים קדימה.

גם הסוציולוג רוברט מייכלס (Michels) עמד כבר בראשית המאה ה-20 על כך שכל ארגון נוטה להתכנס סביב אליטה מצומצמת, בתהליך שכינה "חוק הברזל של האוליגרכיה". לדבריו, גם תנועות דמוקרטיות נוטות להפוך היררכיות עם הזמן, והמנהיגים בהן נעשים פחות מייצגים ויותר שואפי שליטה.

 

רגש כטקטיקת שליטה

כלים רגשיים הם כלי מרכזי בארגז הכלים של הפוליטיקאי הכוחני. על פי עבודותיו של הפסיכולוג ג'ונתן היידט (Haidt), הפוליטיקה פועלת פחות דרך טיעון רציונלי ויותר דרך גיוס רגשות מוסריים. פוליטיקאים עם נטיות של "אישיות קונפליקטואלית גבוהה" (high-conflict personality) משתמשים בטכניקות רגשיות – כמו הפחדה, חנופה או הצגת איום חיצוני – כדי למשוך תשומת לב ולייצר נאמנות.

במקביל, תיאוריות של תקשורת פוליטית מראות כי המדיה המודרנית – ובעיקר רשתות חברתיות – מתגמלות קונפליקט ורגש על פני איזון ועובדות. האלגוריתמים של פייסבוק, טוויטר וטיקטוק מחזקים מסרים פופוליסטיים על חשבון תוכן ענייני, מה שמאפשר לפוליטיקאים קיצוניים לרכוש במה והשפעה במהירות יחסית.

 

ישנם קווי דמיון מטרידים בין פרקטיקות של פוליטיקאים רבים לבין מה שמכונה בספרות “אמנות ההונאה” – כפי שחוקרת מריה קוניקובה בספרה The Confidence Game. פוליטיקאי כמו נוכל, פונה לרגש, בונה סיפור עם גיבור ואויב, מציע תקווה מיידית לפתרון בעיה מורכבת – ומושך את הקהל לא מתוך ידע, אלא מתוך תחושת זהות משותפת.

 

מה עושים? כלים למניעה ושינוי

  1. חינוך אזרחי ביקורתי – המבוסס על כישורי חשיבה ביקורתית, הבנת מנגנוני השפעה, והבחנה בין טיעון לעיצוב תודעה.

  2. מוסדות עמידים – הקפדה על איזונים ובלמים, שקיפות וביקורת עצמאית, שיכולים לאזן את ההשפעה של אישים כוחניים מדי.

  3. שינוי תמריצים – מערכות פוליטיות צריכות לתגמל נאמנות לחוק, שיתוף פעולה וייצוג הציבור – לא בהכרח כריזמה או תקשורתיות.

לסיכום, הסכנה העמוקה לדמוקרטיה אינה רק מהמנהיגים עצמם – אלא מהמבנים, המנגנונים והתרבות הפוליטית שמאפשרים להם לפרוח. רק הכרה במאפיינים הפסיכו-חברתיים של המשיכה לכוח, ובפגמים המבניים שמקבעים את הדינמיקה הזו, תאפשר להציע אלטרנטיבה פוליטית מבוססת, אחראית ועמידה יותר.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: