הצעד הראשון של דוד כמלך של ישראל ויהודה היה כיבוש ירושלים מידי היבוסי והפיכתה לבירתו החדשה. הוא העתיק את מקום מושבו מחברון לירושלים וקבע את ירושלים לבירת ממלכתו המאוחדת. מתוך מודעות להרכב השבטי של העם ולמגמותיו הבדלניות של כל שבט, ובמיוחד מתוך מודעות לקיומן של שתי ישויות מדיניות נפרדות – יהודה וישראל – שאף דוד ליצור מוקד ממלכתי על שבטי שסביבו יתלכדו העם, ליצור מרכז לזיקה הלאומית והדתית של העם כולו תחת כתר בית דוד. דוד קבע את ירושלים כבירתו המנהלית והמדינית של ממלכתו אך עיקר המעשה שהוא עשה זה להפוך את ירושלים למרכז רוחני-דתי-פולחני בעל קשר לבית דוד. קביעתה כמרכז דתי לאומי של ממלכת ישראל הייתה קשורה בסדרה של פעילות שנעשו בימיו ולאחר מכן בימי בנו שלמה לביסוס מעמדה המרכזי של ירושלים בתודעת האומה הישראלית כמו:
א. העתיק את מושב המלך חצרו ופמלייתו שעשה אותה מרכז שלטוני ממנה מנוהלת הממלכה כולה.
ב. התפתחות זו גררה גם את התרחבותה של העיר בינויה וביצורה.
ג. העלאת ארון הקודם לירושלים.
ד. גולת הכותרת במבצע שבו נעשתה ירושלים למרכז הפולחן הלאומי הייתה בניית המזבח לאלוהי ישראל. המזבח נבנה במרום הר ציון בגורן שקנה דד מאת היבוסי ובכך היה קניין המלך.
בניית המזבח הייתה הבסיס לבית המקדש שנבנה רק בימי שלמה בנו.
במרכז התעמולה של בית המלוכה עמד הרעיון בדבר הלגיטימציה של מלכות בית דוד ומרכזיותה של ירושלים כבירת עם ישראל כאשר ירושלים היא העיר אשר בחר בה ה' למקום מושבו בקשר בל ינתק לבית דוד – בחיר ה' לעולם. הרחבתה של העיר נעשתה לצד צפון ע"י בניית המילוא שדוד החל בבנייתו ושלמה השלימו. שטח זה היה נקודת המוצא למפעלי הבנייה הנרחבים שלו. בניית המילוא סתמה את הפרצה בעיר דוד שהייתה מקום תורפה בביצורי העיר. שלמה בנה על הר ציון מערכת של מבנים שמתחלקת לשני חלקים עיקריים: 1. בית המקדש על חצרותיו ונספחיו ו- 2 בית המלך על המבנים השונים השייכים לו. גולת הכותרת במפעלי הבניה של שלמה היא ללא ספק בית המקדש שבזכותו הייתה ירושלים לעיר הקודש ולמרכז דתי לאומי של הממלכה אשר ביסס את הרעיון של בחירת העיר ובית דוד ע"י האל. בית המקדש נבנה במקום בו הניח דוד את המזבח לה'. הוא מקום משכנו של האל ובין כתליו שוכן ארון הברית – סמל הפולחן במרכז של בני ישראל. הוא מצוי בי-ר העיר בה בחר ה' והיא בירת ממלכת ישראל. המקדש הוא המקום אליו פונה העם בבקשות ישועה מה' הן בעת צרה לאומית והן בעת מצוקה אישית. הוא מקום שגם הנוכרי רצוי בבואו להתפלל לאלוהים.
הקמת בית המקדש הביאה לעליה במעמדם של הכוהנים שהיו ממונים על עבודת הקודש בעיר ובהדרגה נעשו לגורם בעל השפעה בממלכה בכלל ובירושלים בפרט.
לצידם עלתה גם חשיבותם של הלווים והמשוררים שאף הם שירתו במקדש ונתנו תנופה להתפתחותה של יצירה ספרותית דתית שהתרכזה בבית המקדש.
כמו בימי דוד ושלמה, תרמה פעילות הבניה של יורשיהם למימוש המגמה להעלאת מרכזיותה של ירושלים.
מלכותו הארוכה של עזיהו הייתה מתקופות הפריחה החשובות שידעה העיר לאחר הפילוג. הוא בנה חשבונות שהם מבני מגן מיוחדים שהוקמו על גבי הגדלים שישמשו את הקלעים והקשתים. הוא בנה מגדלים בירושלים וחזקם. על נאמר כי בנה את שער בית ה' העליון.
התרחבותה של העיר בשלבי תקופת המלוכה, התפשטותה וגידול אוכלוסייתה התאפשרו הודות למציאת הפיתרון המתאים לבעיית הספקת המים. עד אז, מעיין הגחון שימש כספק מים יחיד לאוכלוסייה במשך דורות. בינתיים הומצאה השיטה של אגירת מי גשמים בבריכות אגירה ובבורות חצובים בסלע. שיטה זו שחררה את הישובים מתלותם במקורות טבעיים בלבד. כדי להוליך את המים לתוך העיר, הקימו תושבים מפעלי הספקת מים תת קרקעיים כמו נקבת חזקיהו, תעלת השילוח ופיר וורן.
שלב חדש בתולדות ירושלים ובמעמדה הדתי והלאומי נפתח עם מלכות חזקיהו ביהודה. ממלכת ישראל נמחקה מן המפה המדינית. נפילת שומרון אפשרה לאחר 200 שנות פילוג לחדש את שלטון בית דוד על כלל ישראל כאשר ירושלים משמשת מרכזו הדתי והרוחני. פעולותיו של חזקיהו למימוש מגמה זו התרחשו על רקע תמורה דתית ורוחנית עמוקה בירושלים. חזקיהו ערך רפורמה פולחנית מקיפה לטיהור הפולחן מיסודות אלילים ולהחזרת עבודת ה' לתקנה. הוא קבע כי בית המקדש הוא המקום היחיד לעבודת ה'.
חיסול עבודת הבמות וריכוז הפולחן בבית המקדש נועדו להגביר את הזיקה של העם ביהודה לבית דוד ולחזק את הישות המרכזית בירושלים.
מאורע מרכזי בימי שלטון חזקיהו היה המרד באשור שהיה פועל יוצא של מדיניותו הכוללת שמצאה ביטוי ברפורמה הדתית לאומית לחידוש עצמאותה המדינית של יהודה. במסגרת ההכנות למרד שקד חזקיהו על פעולות שונות בתחומי הארגון האספקה הבנוי והביצור שנועדו לחזק את הבירה בעימות הצבאי עם אשור. הוא הקים בריכה לאגירת מים בתוך העיר וחצב תעלה להבאת המים לתוך העיר בשעת מצור. הוא סתם את הפרץ בחומה שנבנתה בימי אחז, שיפץ את חומת העיר ומגדליה וחיזק את המילוא מימי דוד. בנה ערי מסכנות לאחסון תבואה ותירוש, ארגן וחזק את שורות הצבא שמרכזו היה בירושלים וכמו כן ארגן את המנהל הממלכתי.
מסע סנחריב מלך אשור המיט הרס וחורבן על ערי יהודה אך ירושלים באורח פלא, ניצלה, כעיר בחירה אלוהית ונצחית ומושב מלכי בית דוד. העובדה כי חזקיהו, ראש המרד, המשיך למלוך בעיר שעמדה במצור וניצלה מכיבוש, בניגוד לערים מורדות אחרות, נתפסה כמעשה נס וביססה את התפיסה בדבר חסינותה של ירושלים ובית דוד.
ההתפתחות שחלה במעמדה הדתי והלאומי של ירושלים בתקופת חזקיהו, הגיעה לשיאה ולביטויה השלם בימי יאשיהו שהייתה תקופת הזוהר האחרונה לממלכת יהודה כולה. יהודה הייתה ממלכה עצמאית וירושלים – בירתה.
הוא הנהיג רפורמה על בסיס הרפורמה של חזקיהו. התמורה הדתית פולחנית בימי יאשיהו התאפשרה עקב השינויים המדיניים שחלו באזור. אשור התפוררה וכוחות חדשים עלו – מצרים ובבל.
פעולתו לטיהור הפולחן נועדה קודם לבער את הפולחן הזר שחדר לישראל בסוף ימי שלמה, התעצם בימי אחז והגיע לשיא בימי
רפורמה זו ביטלה את הבמות ביהודה ובשומרון וריכזה את עבודת הקודש בירושלים בלבד. בקשה להדק את הקשר שבין העם לבין המקדש בירושלים ובאמצעותו אף לבית המלוכה. השלמת הרפורמה השלימה את התהליך שקבע את ירושלים בתודעת האומה כמקום פולחן מרכזי, בלעדי ונבחר לאלוהי ישראל. תהליך זה שהחל בימי דוד שקבע את ירושלים כבירה, נמשך עם בניית המקדש בימי שלמה ונחתם עם ביעור הבמות וריכוז הפולחן בירושלים בימי חזקיהו ויאשיהו. הדגשת מרכזיותה של ירושלים בימי יאשיהו הייתה כרוכה גם בהתפתחות שחלה בתודעה הלאומית הישראלית בכלל, בקרב עם יהודה ובקרב שארית הפליטה שנותרה בממלכת ישראל. מבחינה בינלאומית הסתבך יאשיהו במאבקן של בבל ומצרים שהתמודדו על ירושת האימפריה האשורית. עם מותו בקרב מגידו בא הקץ על יהודה וירושלים ונגוזו התקוות להקמת ממלכה במתכונת דוד ושלמה. תקופת שלטונו הייתה תקופת הזוהר האחרונה של מלכות בית דוד.
באורח פרדוקסאלי, דווקא חורבנה הפיזי של ירושלים הוא שהעניק לעיר חשיבות מרכזית בתודעת האומה בגולה בבבל והגביר את הציפיות המשיחיות לקימומה מחדש. ירושלים נותרה בחורבנה כ-50 שנה עד לשיבת ציון.
