החיפוש אחר משמעות בלי אשליה
השאלה שהעסיקה את דוסטויבסקי, ניטשה וקאמי – האם אפשר לחיות חיים מוסריים, עמוקים, מלאי משמעות בלי אמונה באלוהים – שבה לתודעה הפילוסופית בעשור האחרון, אך מזווית חדשה. הפילוסוף השוודי-אמריקאי מרטין האגלונד (Martin Hägglund), בספרו החשוב This Life: Secular Faith and Spiritual Freedom (2019), מציע לא רק תשובה חיובית לשאלה הזו, אלא מסגרת מחשבתית שלמה שבמרכזה ניצבת "האמונה החילונית".
לא מדובר באתאיזם מיליטנטי נוסח דאוקינס או היצמדות קרה לעובדות מדעיות. האגלונד מדבר על מה שהוא מכנה רוחניות של הסופיות – תפיסה קיומית שבה דווקא עובדת היותנו בני-תמותה, זמניים, שבריריים, היא המקור העמוק ביותר למחויבות, לאהבה, לתקווה – ולחירות.
אמונה חילונית: האכפתיות כצורה של אמונה
האגלונד פותח את ספרו בניתוח של מהי בעצם אמונה. לטענתו, כל אהבה, כל קשר עמוק, כל תכנון או אחריות – הם ביטויים של אמונה, משום שהם מבוססים על כך שמשהו בעולם הזה חשוב לנו. לא "חשוב לנצח", לא חשוב בעיני אלוהים, אלא חשוב כאן, עכשיו, כי הוא פגיע.
כך למשל, לדאוג לבריאותו של בן זוג הוא ביטוי לאמונה: לא אמונה בקיום נצחי, אלא בהכרה שהוא עלול להיעלם. דווקא הסופיות של הזמן היא המעניקה לכל רגע ערך. בכך, האגלונד מחדד: האמונה החילונית אינה היעדר אמונה, אלא אמונה עמוקה יותר – אמונה בממשות, במשמעות של הקיום הסופי עצמו.
בין אוגוסטינוס למרקס
חלקו הראשון של הספר עוסק בקריאה רדיקלית מחדש של תיאולוגים כמו אוגוסטינוס, ומראה כיצד גם אמונות דתיות כביכול נשענות למעשה על יסודות חילוניים – הרצון לדאגה, לזמן, לקשר אנושי. אך השיא מגיע בחלקו השני, שבו האגלונד פונה אל מרקס.
לדעתו, מרקס לא היה רק מבקר של הקפיטליזם אלא הוגה של חירות רוחנית – כזו שמבוססת לא על שחרור מצרכים חומריים אלא על יכולתנו להקדיש את זמננו למה שבאמת חשוב לנו. כאן נולדת חירות במובנה העמוק: שליטה בזמן, בסדרי העדיפויות, ביכולת לבחור מהו טוב עבורי כיצור תמותה.
רוחניות בעולם ללא גאולה
הטענה הרדיקלית של האגלונד היא שהרעיון של גאולה נצחית – החיים שלאחר המוות, עולם הבא, הישארות הנפש – מרוקן את החיים הנוכחיים ממשמעות. שהרי אם מה שחשוב באמת לא נתון לאיום, לא לאובדן – אז גם אין סיבה לדאוג לו, להילחם עליו, או לאהוב אותו באמת.
לעומת זאת, חיים מתוך תודעה של סופיות – דורשים התמסרות, מיקוד, והכרה בפגיעותו של הזולת ושל עצמך. זוהי רוחניות שאינה מבקשת לברוח מהעולם, אלא להעמיק לתוכו.
ומה קורה כשאנחנו שוכחים את זה?
האגלונד אינו מסתפק בביקורת רעיונית – הוא רואה בשכחת הסופיות תופעה פוליטית-כלכלית עמוקה. בעולם שבו זמן נמדד בפרודוקטיביות, שבו בריאות ונעורים הם ערכים מקודשים, אנחנו מפתחים אובססיה עם נצח: הארכת חיים, דחיית הזקנה, בריחה מהשעמום. כל אלה, לדבריו, מסווים את הפחד מהאמת: שהחיים האלה הם כל מה שיש לנו – וזה מספיק.
חירות שמתחילה מהכאן
This Life הוא ספר פילוסופי נדיר בכך שהוא גם חכם וגם מרגש. הוא מציע אפשרות של משמעות שלא מבוססת על פנטזיה, אלא על אהבה נוכחת, עמל יומיומי, ואמונה בחיים עצמם – לא כניסוי כלים, אלא כמשחק הסופי והיפה ביותר שאנחנו משחקים.
זהו קול עכשווי לאתיקה חדשה: כזו שלא תובעת להאמין בנצח, אלא להתמסר לעכשיו – לא מתוך ייאוש, אלא מתוך אחריות. מתוך תקווה. אמונה חילונית היא, בסופו של דבר, לא פחות מאשר קריאה לחיות חיים ראויים – דווקא משום שהם קצובים.
