בתולדות ירושלים בתקופה החל מכיבוש הארץ ועד לאחר חורבן בית ראשון ניתן להציע שלוש תקופות בהן חלה מגמת עלייה בחשיבותה של ירושלים כמרכז דתי ופוליטי וכבירת עם ישראל. התקופה הראשונה נעוצה בתהליכים פנימיים והיא בעת פעילותם של דוד ושלמה שביססו את י-ם כמושב המלוכה וכמרכז הפולחן בעבור על העם. התקופה השנייה נובעת מנסיבות בינלאומיות והיא מתרחשת סביב כיבוש שומרון בידי אשור בשנת 720 לפנה"ס ושרידתה של ירושלים את מסע סנחריב ב-701 לפנה"ס. התקופה השלישית היא בעת גלות בבל כאשר ירושלים הפכה לסמל השאיפות הלאומיות והדתיות של העם.
לאחר עליית קרנה של ירושלים כבירת העם בתקופת דוד ושלמה חלה בימי רחבעם וירבעם ריאקציה של עשרת השבטים כנגד המרכזיות של ירושלים ומעמדה נפגע בשל כך. הפורשים לא הסכימו לקבל את מעמדה המיוחד של ירושלים ואת בלעדיותה. קביעתה של י-ם כבירה בידי דוד נעשתה דרך זיהוי העיר עם אלוהים וזיהויו דוד עצמו ושושלתו עם העיר, כך מרידה בבית דוד הייתה למעשה מרידה בי-ם ולהיפך. כחלק מהליך הפילוג קמו בממלכה הצפונית מרכזי שלטון (שומרון) ופולחן (בית-אל ודן) שמפרספקטיבה של העם בכללותו התחרו עם ירושלים ואף עלו עליה בכוחם, מובן שבמצב כזה סובל מעמדה של ירושלים.
כיבוש שומרון בידי אשור בשנת 720 לפנה"ס והגליית עשרת השבטים סיפקה סיבה כפולה להתחזקות מעמדה של ירושלים. ראשית סיבה טכנית והיא שירושלים נותרה המרכז האוטונומי, שלטוני ודתי היחיד של העם וטבעי ששארית הפליטה בישראל תשא אליה את עיניה. ייתכן שפליטים מישראל הכבושה נדדו ליהודה וקיבלו על עצמם את שלטונה של י-ם. כמו כן, מכתובת סרגון השני עולה כי רק כעשירית מתושבי ממלכת ישראל הוגלו ומכאן נובע שבארץ נותרה אוכלוסיה משמעותית ללא מקור הזדהות דתי, תרבותי ושלטוני אוטונומי למעט ירושלים.
הסיבה השנייה היא דתית ונעוצה בעובדה שנפילת ישראל יכולה הייתה ואכן התפרשה כהכרעה אלוהית בסוגיה שעמדה בשורש הפילוג. המציאות בה ישראל ומוסדותיה נפלו בידי האשורים אך ירושלים נותרה עצמאית יכולה לשמש כהוכחה לכך שירושלים היא אכן העיר הנבחרת בידי אלוהים והיא מוגנת על ידיו. תפיסה זו (שהיא אכן ההשקפה המקראית) מראה שמהותו של העם כרוכה בירושלים וכי בלעדיה אין לו זכות קיום בעיני האל (שכן ישראל הוכחדה). הגיון זה מקבל משנה תוקף בעת מסע הגמול של סנחריב ב-701 לפנה"ס בו לא רק שירושלים עמדה (במידה מסוימת) מול אותו הכוח בדיוק שהחריב את ישראל אלא שגם כל עיר אחרת ביהודה הוחרבה ורק ירושלים לבדה נותרה. הנסיבות המעורפלות של הסרת המצור האשורי מעל ירושלים מאפשרות בקלות לייחס זאת להתערבות אלוהית ניסית. כך מוכרעת באופן חד משמעי השאלה האם ירושלים היא אכן העיר בה קבע אלוהי בני-ישראל את משכנו ועתה אין כל ספק באשר להיותה בירת העם (ולאחר גלות השבטים ומסע סנחריב היא גם נותרה למעשה העיר היחידה של העם). בעת שלמן הפילוג ועד חורבן הבית לא שבה ירושלים לגדולתה מימי הממלכה המאוחדת שכן פרישת ישראל הותירה את יהודה חלשה למדי ולאחר מכן כפופה לאשור, מצרים ובבל, אך חשיבותה התודעתית בקרב העם רק הלכה והתחזקה בקרב העם והגיעה לשיאה לאחר חורבן ירושלים וגלות בבל.
גם כאשר אבדה ירושלים גופא נותרה חשיבותה התודעתית שרירה ואף מתחזקת בגלות. החורבן נתפס כעונש אלוהי על חטאי העם וכתוצאה מכך חל תהליך "חזרה בתשובה" של הגולים. חשיבותה של ירושלים הייתה כה מעוגנת בתיאולוגיה היהודית בעת החורבן עד שכל תהליך של חזרה לדרכי אבות חייב היה לכלול את הכמיהה לירושלים והמושג של "השבת עטרה ליושנה" נאמר בנשימה אחת עם חזרה והקמה מחדש של ירושלים ומלכות בית דוד, קיום מצוות וישיבה בי-ם הם היינו הך. גם במישור הפרגמטי נתפסה ירושלים כבירת הארץ והחזרה למולדת והשבת האוטונומיה המדינית היו חייבות בהכרח לכלול את החזרה לירושלים ושיקומה, ולכך היו מכוונת תקוותיהם של הגולים.
לסיכום, ניתן להציע סיבתיות כפולה לעליית קרנה של י-ם בתקופה שעד החורבן. סיבה אחת תיאולוגית והיא שהתפיסה הדתית (עם השורשים והזיקה הפוליטיים) של ירושלים כעיר הנבחרת קיבלה אישור וחיזוק מוחשיים במציאות דרך הישרדותה בפני הפרעות שקמו על עם ישראל, בייחוד בהשוואה לממלכה הצפונית. מדוע לא המשיך סרגון לכבוש את יהודה לאחר שכבש את ישראל? כיצד ניצלה ירושלים ממצור סנחריב? ההסבר היחידי שהתנ"ך מציע הוא תיאולוגי וההיסטוריה כמו מוכיחה את קדושת ירושלים.
סיבה שנייה היא מעשית יותר ונובעת מהמצב שנוצר בשל המסעות הצבאיים של אשור. לאחר שממלכת ישראל נפלה בידי סרגון וסנחריב החריב את ערי יהודה ניתן למעשה להסיק מצב בו העיר היחידה בכל העולם היהודי היא ירושלים, וכך היא בעצם ברירת המחדל בהעדר כל אלטרנטיבה לזיקה לאומית, תרבותית, דתית ושלטונית.
לאחר החורבן הפכה ירושלים לסמל השאיפות הלאומיות ואף הזהות של גולי בבל (ראה למשל: תהילים קלז), ולמרות שהעיר בעת הגלות עמדה בחורבותיה חשיבותה בתודעת העם מעולם לא הייתה גדולה יותר.
ראה: ירושלים לדורותיה
