היהדות נדמית לפעמים כדת מקובעת ונוקשה של אמת אחת, אך למעשה ככל שמעמיקים במקורות ובמסורת שלה מתגלה שמחלוקת ודעות מנוגדות הן חלק מהמהות שלה. החל מאברהם אבינו שהתווכח עם אלוהים בכבודו ובעצמו על גורלן של סדום ועמורה, דרך חכמי חז"ל שכל מה שעשו היה להתדיין זה עם זה ועד להבדלים בין המסורות והמנהגים בעדות היהודיות של ימינו, היהדות הייתה מאז ומעולם מושתתת על ריבוי דעות ומורכבות.
תרבות של מחלוקת
מימיה הראשונים, היהדות התאפיינה בוויכוחים, דיונים ונקודות מבט מגוונות. כל מי שזכה במקרא למעמד של "נביא" ביטא ביקורת על דרכם ואמונתם הדוגמטית של בני-זמנו, ובדוגמא של אברהם אפילו ביקורת על אלוהים, והציע להם להביט על המציאות בדרך אחרת. ראשיתה של המשנה היא ב-"זוגות" של חכמים שהיו מחדדים את חרבותיהם זו בזו מתוך הבנה כי האמת אף פעם לא נמצאת אצל צד מסוים, אלא בדיון בניהם. גם התלמוד אינו אלא אוסף של דיונים ומחלוקות בין חכמים שונים, כאלו שלעיתים נפרשים על פני דורות רבים, וגם שם הדרך להבין את דבר האלוהים היא להתווכח אודותיו.
כל השאלות שלא נשאלו
המקורות יהודיים לא רק מכירים בקיומה של חוסר הסכמה, אלא גם רואים בה חיונית לרדיפה אחר האמת . המדרש מדגיש כי יש "70 פנים" לתורה, כלומר שעל המשמעות של כל פסוק, כל מילה וכל אות ניתן להביט מ-70 זוויות שונות. גם הגישה היהודית ללימוד, כמו זה שאנחנו פוגשים בליל הסדר, מעודדת להקשות קושיות על החומר הנלמד ולא רק לשנן אותו כמו תוכי. הלימוד היהודי מעודד שאילת שאלות, כמה שקשות יותר כך טוב יותר, כדרך לבנות מערכת יחסים של הבנה אמיתית עם הטקסטים. עצם המסורת היהודית של לימוד חוזר ומתמשך של אותם טקסטים מעידה על האמונה כי תמיד ניתן לגלות בהם משהו חדש, כלומר לשאול שאלה שעדיין לא נשאלה.
במונחים תיאורטיים שיטת הלימוד היהודית היא "דיאלקטיקה ביקורתית", כלומר שיטה המבוססת על דיון בו כל צד מקשה על השני בשאלות על מנת להגיע ביחד לתובנה העמוקה ביותר.מושג ה"פילפול" היהודי מבוסס על בנייה מורכבת של טיעונים וטיעוני נגד על כמעט כל דבר אפשרי. הויכוח הוא לא תוצר של החתירה לאמת אלא הדרך היחידה להגיע אליה, ודרך הישר נמצא בין נקודות מבט מנוגדות.
אלו אלו דברי אלוהים חיים
בתלמוד הבבלי, מסכת עירובין דף י"ג ב', מובא הסיפור המפורסם הבא:
אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
כלומר, גם בית הלל וגם בית שמאי היו משוכנעים שהם צודקים לגבי ההלכה וכי הצד השני תוהה. קול האלוהים שיצא מהשמיים קבע ששני הצדדים צודקים, אך ההלכה נקבעת על פי בית-הלל מכיוון שבכל פעם שהיו מסבירים את דעתם שלהם, היו מסבירים קודם לכן את הדעה המנוגדת של שמאי. מכאן לומדים שהאמת היא לא אצל מי שצודק (כי שני הצדדים צודקים, בוודאי בעיני עצמם), אלא אצל מי שמסוגל לראות את שני הצדדים.
היכולת להביא בחשבון אלטרנטיבה לעמדה שלך היא הערך המרכזי של הלימוד המשותף ("חברותא"), וויכוח בריא הוא הדרך לצמיחה מחשבתית ולהמנעות מקיבעון. המפגש עם מי שאינו מסכים איתי מחייב אותי לשפר את הטיעונים שלי, ובאופן הזה אני נעשה ליותר צודק רק כאשר אני נתקל במישהו שמערער על היותי צודק. האמת היא אף פעם לא אחת, וזאת בגלל שהיא נעשי אמיתית רק כאשר מישהו מצליח לאתגר אות
לסיכום, הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת את סיפורם של של ר' יוחנן וריש-לקיש שבמשך שנים אתגרו זה את זה עד שיום אחד התלהט הדיון בניהם יתר על המידה והגיעה לעלבונות שגרמו להם להפרד. כתוצאה מהפרידה מת ריש לקיש וחלה ר' יוחנן. על מנת לעודדות שלחו אל ר' יוחנן תלמיד מבריק שילמד אותו, אך ר' יוחנן לא היה מרוצה. הסיבה הייתה שעל כל דבר שאמר ר' יוחנן מצא לו התלמיד נימוקים המצדיקים אותו, בעוד שריש לקיש היה מקשה על כל דבר שאמר 24 קושיות. שאל את עצמו ר' יוחנן "מה עוזר לי לדעת שאני צודק?!", בכה וצעק "היכן אתה בן לקיש?!" עד שהשתגע. התפללו עליו חבריו ולבסוף מת. ועל זה אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר "או חברות או מוות".
להעמיק עוד:
הרש"ר הירש ומרטין לותר קינג על הקשר בין עבדות מצרים לחופש וזכויות אדם
