הרהורים על רב תרבותיות בישראל/ מ. מאוטנר, א. שגיא ור. שמיר
החברה הישראלית מורכבת מקבוצות תרבותיות ואתניות שונות המקיימות ביניהן יחסים דיאלקטיים. לקבוצות אלה מאפיינים משותפים אחדים:
א. לכל קבוצה מערכת של אמונות בסיסיות, מיתוסים ואתוסים ייחודיים וכן פרקטיקות אופייניות. מכלול זה מעצב זהות עצמית ייחודית לקבוצה ולחבריה.
ב. שלילת הערך של האמונות והפרקטיקות האופייניות לקבוצה אחרת ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב הזהות והדימוי העצמי של הקבוצה. ה"אני" הקיבוצי מאפיין את עצמו ע"י הנגדתו ל"אחר" קיבוצי. הקבוצה הנשללת נתפסת תמיד ע"י הקבוצה השוללת כמצויה ביחס של "קרבה" מתחרה ומאיימת.
ג. הקבוצה מעצבת לעצמה זהות עצמית מסתגרת בתוך עצמה, כפועל יוצא של יחס השלילה שקבוצה מכוננת בינה לבין קבוצה אחרת. זהותה של הקבוצה אינה מתפתחת בדרך של דיאלוגים הקבוצה האחרת הרלוונטית, תוך קליטה והפנמה של רכיבים הלקוחים מתרבותה של קבוצה זו.
ד. לקיומן של הקבוצות יש ביטוי פוליטי. בחלק מהמקרים, כל קבוצה נאבקת בקבוצה האחרת שבקרבתה על השליטה במוסדות הפוליטיים, התרבותיים, הכלכליים והתקשורתיים של המדינה.
החברה הישראלית הייתה מורכבת מקבוצות שונות החל בראשיתה, אולם דומה כי בשנים האחרונות גברה בעיני חבריהן של קבוצות שונות חשיבות המאפיינים הייחודיים של הקבוצה שהם נמנים עימה, וגברו תהליכי השלילה הנובעים מכך.
ראשית, במשך שנים ארוכות, בטרם קמה המדינה ואחרי שקמה, הייתה החברה היהודית מלוכדת במאמץ ליצירת חברה ומדינה לעם היהודי. במסגרת זו עוצבה זהות משותפת לחברי הקבוצה היהודית בישראל. זהות משותפת זו דחקה לשוליים את רכיבי הזהות הפרטיקולאריים של הקבוצות השונות בחברה היהודית, והוציאה אל מחוץ לגדר הזהות הישראלית את חברי הקבוצה הערבית. קבוצה זו תויגה כ"אחר" המשותף של כל קבוצות המשנה בחברה היהודית של ישראל.
תהליכים אלה גברו בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, כאשר הפעילה המדינה מנגנונים רבי עוצמה שהיו אמורים להתיך את הזהויות הנפרדות של הקבוצות השונות ולצקת תחתן זהות קבוצתית הומוגנית אחת, בדמותה של הקבוצה ששלטה באותה עת במנגנוניה הפוליטיים והתרבותיים של המדינה.
המהפך הפוליטי של 1977, שביטא שינויים דמוגראפיים מרחיקי לכת בחברה היהודית של ישראל, קידם אל מוקדי הכוח במערכת הפוליטית והכלכלית של ישראל קבוצות שנחשבו קודם פריפריאליות. נוכחותן של קבוצות אלה במוקדי הכוח ערערה את הזהות המשותפת המסורתית, ויצרה השראה לקבוצות נוספות לחדור אל המרכז ולבטא בו את תביעותיהן הפרטיקולאריות.
כמו כן, אחד הביטויים המשפטיים למתחים הגוברים בפיצול הזהויות בישראל, מתגלם בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק שנחקקו ב-1992. למעשה כל אחד משני חוקי היסוד האלה קובע כי מטרתו היא לקדם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".
חוקי היסוד שיקפו את המתחים ואת היעדר ההסכמה הקיימים בקבוצה היהודית בין חילונים לבין דתיים בשאלות יסוד לגבי המשטר והמשפט של ישראל, והכפיפו את המשטר והמשפט של ישראל לשלטונן של שתי מערכות ערכיות מנוגדות: הליברליזם, מצד אחד, והיהדות מצד אחר. במקביל, בולט לעין כי באמצעות הקביעה שישראל היא "מדינה יהודית", הוכרע בחוקי היסוד האמורים מעמדם של ערביי ישראל כמשתייכים למיעוט תרבותי במדינה המבקשת לקדם ערכים תרבותיים שאין הם מסוגלים להזדהות עימם, לפחות באופן חלקי, לערכים שמזוהים עם היהדות.
לסיכום, החברה הישראלית אינה חברה רב תרבותית, שכן האפיון הבולט של הקבוצות המרכיבות אותה הוא זה של שלילה הדדית, בעוד רעיון הרב תרבותיות מחייב יחס דיאלוגי של כבוד בין הקבוצות.
לעומת זאת, המציאות הישראלית גונזת בתוכה אפשרות של חיים בחברה עשירה במיוחד, המורכבת מתרבויות שונות והמעוצבות בתהליכים של שיח, העשרה הדדית, לימוד מהאחר ופתיחות כפיו, מתוך הבנה ששום תרבות אינה מכילה בתוכה מונופול על ה"אמת וה"ראוי", ומתוך הבנה שאין "טוב" אחד בלבד שראוי לחיותו, אלא שיש "טובים" רבים, המצויים בתרבויות שונות. חברה זו יכולה להעמיד במרכז ערכיה את הכבוד לאחר, לשונה, ויכולה לטפח תרבות של ביקורת עצמית, ענווה, הכרה בכך שחייהן בצוותא של תרבויות עשויות להיות כרוכות במתח בונה ומפרה. ובמקום "אימפריאליזם" כלפי האחר ורצון להשתלט עליו ולהכתיב לו את התכנים של חיוו, פיתוח עמדה המושתת על "פינוי מקום" לאחר, "צמצום" של האני לטובת האחר, והכרה בחיוניותו של האחר לעיצוב הזהות העצמית לא בדרך שוללנית, אלא בדרך הדיאלוגית.
(ראה גם: ישראל כחברה רב-תרבותית, שני מושגים של רב-תרבותיות \ יעל תמיר, חברה ופוליטיקה בישראל, סיכומי מאמרים אקדמיים)
