האם ישראל היא חברה רב-תרבותית? התשובה על השאלה הזו ככל הנראה תלויה במידה רבה באופן שבו מגדירים רב תרבותיות.
בכדי לאבחן את מושג הרב תרבותיות צריך ראשית להגדיר מהי תרבות, ולכך כמובן יש לא מעט דרכים. אחת הדרכים לבחון את מושג התרבות היא לראות אותה כמערכת של פרקטיקות, הנחות יסוד ומשמעויות באופן כללי הפועלות על האדם ומעצבות את תודעתו באופן שיוצר בו זיקה אליהן. ב"הרהורים על רב-תרבותיות בישראל" מאפיינים מנחם מאוטנר, אבי שגיא ורונן שמיר את התרבויות בישראל כפועלות בין היתר על ידי שלילה של תרבויות אחרות המתקיימות באותו מרחב, דרך הנגדת "אני קיבוצי" אחד ל"אני קיבוצי" אחר, לעיתים על ידי עיצוב שלילי ואף דימוני של אותו אחר. מצב זה של הגדרה עצמית דיאלקטית יכול ליצור מצב של התבדלות ומיעוט בדו-שיח והשאלת רכיבים תרבותיים בין התרבויות השונות בישראל.
החברה הישראלית התאפיינה בראשית דרכה במגמות צנטריפוגליות חזקות שביקשו ליצור האחדה תרבותית תוך סובלנות מועטת לריבוי תרבויות ודחיקה גמורה של החברה הערבית. אולם בעשורים האחרונים ניכרים בישראל תהליכים צנטריפוגליים המפרידים בין תרבויות ויוצרים מגמות של שלילה הדדית וניכור. לכן המושג של רב-תרבויות, הכולל בתוכו בדרך כלל את תפקודן המקביל של קהילות תרבותיות תוך דיאלוג וכבוד-הדדי, לא לגמרי מתקיים בישראל של ימינו. המצב בו קבוצות תרבויות שונות מגדירות את עצמן מתוך ניגודן לאחר קיבוצי ודרך קונפליקט עימו מאיים לפורר את החברה הישראלית לאיים תרבותיים שאינם מקיימים קשר זה עם זה. מאידך, לישראל כמדינה עשירה ומגוונת באופן יוצא דופן מבחינה תרבותית יש את האפשרות ליישם את רעיון של רב-תרבויות באופן שיפרה ויפתח אותן. עד כמה באמת נוקשים ובלתי עבירים הם הגבולות התרבותיים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית? האם באמת לא ניתן לחצות ולטשטש אותם. במקביל לתהליכים הצנטריפוגליים של הקצנת הניכור בין קבוצות שונות דומה כי אנחנו עדים בשנים האחרונות גם לתהליכים מהופכים, צנטריפטליים, המייצרים זהויות היברידיות וקטגוריות חדשות ומאתגרות את הדיכוטומיות הקלאסיות בין תרבויות בארץ. כעת רק נותר לשאול, או שמא רק לראות, אילו הם הכוחות החזקים יותר, והאם ישראל תוכל באמת להיות חברה רב-תרבותית?
