מרסיליו מפדובה, נולד בסביבות 1270. ב-1326 ברח לנירנברג. שם הוא מתגורר עם מתנגדי אפיפיורות אחרים שברחו כמו ראשי המנזר הפרנסיסקני. הוא כותב ספר על הויכוח בין האפיפיורות והקיסרות- "מגן השלום". חיבור זה שובר לגמרי את התיזה התומיסטית של תומס אקווינס. מרסיליו מכריז על עצמו כפרשן של אריסטו אך הוא מפרש אותו באופן שונה גם מתומכי המדינה וגם מתומכי הכנסייה. פרשנותו לאריסטו מופשטת מאוד, אולי מופשטת יותר ממה שהתכוון אריסטו. נקודת המוצא שלו היא ספרו החמישי בפוליטיקה של אריסטו. שאר ההוגים ואקווינס ביניהם התייחסו לספרים 7,8. הוגים אלה רוצים לדון במדינה האידיאלית, האוניברסלית, המתאימה לכל היקום. מרסיליו לעומתם יוצא מנקודת מוצא פרגמטית מעשית יותר שנוגעת יותר לעולם הארצי מאשר לעולם האידאי. מרסיליו טוען כי ניתן לבנות תיאוריה פוליטית שלמה ומקיפה שכוללת גם את היחסים בין כנסייה ומדינה, על סמך התבונה בלבד, בלי צורך בכתבי הקודש. האמונה תאמר אולי את אותם הדברים אך היא לא תוכל להוסיף על התבונה. אקווינס ואחרים אומרים כי לאדם יש מטרה אנושית ארצית אך מעבר לה ישנה מטרה שמוליכה להנעה נצחית מהאל. גם למדינה יש שתי מטרות, ארצית ואלוהית. לכן, לשיטה זו האמונה היא הכרחית על מנת לממש את התכלית העליונה של האדם והמדינה. מרסיליו אומר כי בעניניו של האדם הפרטי ואף ביחסים בין המדינה והדת, עקרונות הדת בעצם מיותרים, ניתן להגיע לעקרונות אלה תוך שימוש בתבונה. "כל בני האדם משתוקקים מטבעם לחיים מספיקים וקביעה זו נכונה לא רק לאדם אלא לכל מיני בעלי החיים"- שפתו של מרסיליו היא שפה טבעית, שמן הטבע בניגוד לשפה שמן האל. הוא מתאר את האדם כיצור ביולוגי להבדיל מתיאורו כיצור נברא. הוא פחות יתייחס לתכלית המטאפיזית של האדם. גם ההוגים האחרים, אקווינס דנטה, אמרו כי האדם צריך לאכול ולשתות כשאר החיות אך זו אינו תכליתו.
מרסיליו לוקח מושגים אריסטוטליים מובהקים ומרוקן אותם ממשמעותם האריסטוטלית הקלאסית. לפי אקווינס החוק האנושי קיים במגרת החוק הנצחי ומכאן תוקפו. מבחינת מרסיליו כל חוק ניתן לכפות אותו והוא נפרד לחלוטין מן החוק האלוהי. אחדות המדינה מבחינת מרסיליו היא כי יהיה שלטון אחד במשמעות הפוליטית, כלומר שלא יהיו סכסוכים, פילוגים וחיכוכי דיעות. הוא מוליך להפרדה בין המטרות הארציות ובין המטרות השמימיות של האדם. אסור לשכוח כי מרסיליו רואה עצמו כנוצרי. הוא לא טוען כי לאדם אין מטרות דתיות. הוא לא טוען כי מטרות אלה פחות חשובות מן המטרות הארציות. אך הוא טוען כי אין קשר, כי מטרות אלה נפרדות. החיים והחיים הטובים הראויים לאדם נחלקים לשתים… אולם באשר לסוג האחרון של החיים החיים הנצחיים, כל הפילוסופים כולם לא הצליחו להגיד עליו דבר. מתוך כך שולל מרסיליו את האפשרות להוכיח באמצעות התבונה כי יש השגחה, כי הנפש נצחית, כי אל קיים. אצל אקווינס התכלית "החייתית", האנושית והאלוהית נמצאות על ציר אחד, כל אחת מהן היא שלב בדרך. אצל מרסיליו אין ציר התכלית האנושית הואלוהית נמצאות בשני מישורים נפרדים. מעבר לכך לחוק האלוהי כשלעצמו אין סמכות כופה על פני האדמה. לחוק יש סמכות בשמיים. אם יכפור האדם בדתו הנוצרית, הוא יקבל את עונשו מן האל, אך לא בעולם הארצי, אלא בעולם הבא- רק שם תופשת הסמכות האלוהית (אין זה אומר כי האדם צריך לוותר על הדת, הרי בסופו של דבר הוא ייענש אך זה שם דגש על ההפרדה הנוקשה שלו בין הדת והמדינה). גם אוגוסטינוס עושה הפרדה בין הדת והמדינה אך הוא רואה את העולם הפוליטי כבזוי ושפל, מה שאינו נכון לגבי מרסיליו.
מרסיליו רואה את הריבונות כנתונה בידי העם- העם צריך לחוקק את החוקים למנות את השליט ולהדיחו. בני האדם התאגדו בחברות על מנת להשיג את החיים המספקים, לכן בסוגיות שנוגעות לכלל, הכלל צריך להיות מעורב בקבלת ההחלטות. עמדתו זו היא ראדיקאלית.
בעקבות אריסטו מרסיליו מדבר על חלקי המדינה- האיכרים, בעלי המלאכה, הסוחרים, המנהיגים, הלוחמים, הכוהנים. אצל אריסטו החלוקה מעט שונה- אריסטוקטים- חיילים בצעירותם, שופטים בבגרותם וכוהנים בזקנתם. בעלי המלאכה במדינה האידיאלית של אריסטו הופכים לעבדים. במובנים אלה מרסיליו סוטה מאוד מהרעיונות המדיניים של אריסטו. יש לסייג ולומר כי בפועל מרסיליו ופוליסטים אחרים בימי הביניים לא חשבו כי את הרעיונות של מרסיליו לגבי שלטון העם צריך לתרגם לרעיונות דמוקרטיים בפועל. הם יותר התייחסו לקיסר כמייצג העם.
מרסיליו מפדובה שואף להפריד בין הספירה הדתית לספירה החילונית. לדעת הכנסיה אי אפשר להעשות את ההפרדה הזו, גם על פי התזה האוגוסטינית, וגם על פי הניסוח התומיסטית יש גם אמונה וגם תבונה, יש הפרדה בינהם, אך יש גם המשכיות – גם החיים החילוניים נועדו בסופו של דבר כדי להגיע לגאולה. על פי הכנסיה, המעשים שלנו בעולם הזה משפיעים על החסד, ועל גורלנו בעולם הבא, ולכן אין הפרדה בין העולם הזה לעולם הבא. מכאן, למרות שהכנסייה מעוניינת רק בחיי הנפש, אך מכיוון שלא ניתן להפריד בין החיים הגשמיים לבין חיי הנפש, הרי שכל מה שמשפיע על הנפש הוא מעניינה של הכנסייה, כלומר הכנסייה צריכה לשלוט גם במה שקורה בעולם הזה, בעולם הגשמי.
מרסיליו רוצה לצאת נגד העמדה הזו, ובראש ובראשונה לתמוך בהפרדה בין החיים הארציים לחיי הנפש. אצלו אין המשכיות בין המטרות החילוניות ארציות לבין המטרות הדתיות. הכנסיה תטען:"רצח או ניאוף כן משפיעים על חיי הנפש!". מול הטענה הזו הוא משתמש במושג החוק – יש חוק ארצי וחוק אלוהי. אם אדם רוצח הוא ייענש על כך שאיבד את נפשו, אך העונש יהיה בעולם הבא. אך בעולם הזה צריך להענישו לא על החטא הדתי שלו, אלא על הפשע – ההפרה של החוק הארצי. יש פה פתח מסויים לחופש אמונה. בסופו של דבר מרסיליו מסתייג מכך, אבל הפתח נפתח פה.
מבחינה פוליטית, מרסיליו הוא פופוליסט – הוא רואה את מקור הסמכות של השלטון בעם. אין פה דמוקרטיה, יש בימי הביניים שיטות ייצוג אחרות. הדעה שלו קשורה להיותו נטורליסט. עד אותה תקופה הזרם המרכזי של ההגות הפוליטית הוא אריסטוטלי, שגורס שאין שוויון בין בני אדם. מרסיליוס מתחיל בביולוגיה ובצרכים החומריים של אדם. אצל אריסטו נקודת ההתחלה היא התבונה, ובתבונה בני האדם לא שווים, לעומת זאת בביולוגיה כולם שווים, ולכן השוויון אצלו מתחיל מהנטורליזם שלו.
בימינו נטורליזם מוליך לכיוון ההפוך: מגזענות ועד דרוויניזם חברתי. מדוע התוצאות של הנטורליזם שונות?
אז בני אדם נולדו למעמדות חברתיים שונים בצורה קשיחה. היום אנו חיים בחברה שהאידיאולוגיה שלה דמוקרטית ושיוויונית, והשוויון מתממש בחיי היומיום. ולכן אם אנו רואים שבפועל יש תחומים שאין בהם שיוויון, ולכן נטורליזם היום ינסה להסביר את אי השוויון הקיים בין האנשים.
מרסיליו עצמו לא היה בן אצולה, אך יש לזכור שבערי צפון איטליה באותה תקופה לא היתה אידיאולגיה משמעותית של אצולת דם, בדומה למה שהיה באותה תקופה בצרפת, למשל.
אם כך, קו טיעון אחד של מרסיליו מפריד בין תבונה לאמונה, ובין דת לכנסיה. בסופו של דבר מרסיליו משתמש במינוח אריסטוטלי ומחלק את המדינה ל6 חלקים: כוהנים, שליטים, לוחמים; עובדים, אומנים ואנשי פיננסים. הרדיקליות האמיתית של מרסיליו לא נמצאת במסקנות הסופיות שלו, אלא בהנחות היסוד שלו. הוא חושב שהוא יכול לדבר על מקומה של הדת ומעמדה משיקולים טבעיים ולהתעלם לחלוטין מהשאלה האם היא אמיתית או שיקרית. הוא מדבר על מקומה של הדת באופן כללי במדינה ללא קשר לשאלה האם מדובר בדת אמת. הוא מסתכל על הדת בקטגוריות פוליטיות חילוניות. לא מעניין אותו האופק הטרנסצנדנטי של הדת, שאלת האמיתות של הדת. הנצרות כמובן טוענת (כמו כל דת אחרת) שמקור הסמכות שלה נובע מכך שהיא דת אמת. מרסיליו עצמו סבור שהנצרות היא דת אמת, אך עבור השיח הפוליטי שלו, אין לכך כלל חשיבות. מבחינת מרסיליו השלום, שהוא המטרה העליונה של המדינה, הוא הרמוניה בין כל החלקים, כלומר, כאשר כל חלק מבצע את תפקידו. אם כך, מי שצריך לשלוט הם השליטים, והכוהנים, הכנסיה כפופים לשלטון.מסקנה זו היא רדיקלית ביותר! הכנסיה כפופה למדינה!
גם אם הדת מאד חשובה בעיני מרסיליו, אופי הדיון שלו בה הוא חילוני.
מה זה חילון? היום כשאומרים חילון מתכוונים לתהליך של אובדן האמונה, חילוני הוא אדם לא דתי, לא מאמין. למובן הזה של חילון אין כל תוקף לגבי מרסיליו ותקופתו, מכיוון שאירופה רק הפכה ליותר דתית. מובן אחר של חילון הוא חופש דת, אי עירוב בין דת למדינה והפרדה מוסדית בין השתיים. גם למובן זה אין אחיזה באירופה באותם ימים. אך מרסיליו התחיל ללכת בכיוון הזה.מרסיליו יגיד שמכיוון שלדת יש תפקיד חשוב במדינה, הרי שהמדינה צריכה לחקוק את את חוק האל כחוק מדינה, ולכן המדינה צריכה לאכוף אותו, כלומר למדינה יש זכות להתערב בענייני דת של הפרט, למשל מחובתה לרדוף מינים – אך לא הכנסייה צריכה לעשות זאת. מינות מסוכנת גם למדינה, הוא עלולה לאיים על שלמותה, ולכן על המדינה להגן על עצמה מפניה.
המושג השני של חילון הוא של הפרדת דת ממדינה. ארה"ב של היום לדוגמא היא מדינה חילונית במובן הזה, למרות שרוב אזרחיה דתיים מאד. מובן נוסף של חילון הוא כאשר מתייחסים לתחומים מסויים באופן מנותק מהדת. תחומי חיים והגות מסויימים מקבלים אוטונומיה מהדת. אצל מרסיליו לדוגמא: הגות פוליטית. באירופה של המאה ה – 14 אפשר להתחיל לדבר על המושג הזה של חילון. חילון במובן העמוק יותר, כפי שאנו מכירים אותו היום, יכול להתחיל רק לאחר שהתהליך הזה, של המאה ה – 14, הסתיים. חילון הוא תהליך ארוך טווח.
בדיסקורס השני מרסיליו מוכיח את מה שהוכיח בראשון גם על פי הדת. בדרך זו הוא מגבש גם חשיבה דתית כוללת, גם אם לא מקיפה ועמוקה כמו החשיבה החילונית שלו. הוא מבסס את חשיבתו הפוליטית הדתית על כתבי הקודש. "תנו לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי) ישו גם לא התנגד לסמכות של פונטיוס פילטוס לשפוט אותו. הנצרות תמיד קיבלה את סמכות השלטון, ולכן כאשר הכנסיה מסרבת לקבל זאת היא פועלת באופן של מינות. הכנסיה רואה את עצמה כמוסד מתווך ומוסד מיסטי, על בסיס פס'18-19 בפרק 16 במתי:"על הסלע הזה אבנה את כנסייתי….. כל מה שתאסור על הארץ יהיה אסור בשמיים…" לכן לכנסייה יש הצדקה להעביר את הסקרמנטים שהם הצינור היחיד עבור המאמינים לקבל את החסד שהוא חיוני לגאולה. הכנסיה היא היחידה שיכולה לקבוע דוקטרינה ולפרש את כתבי הקודש. כך הכנסיה תופסת את עצמה.
מרסיליו מערער על מעמדה של הכנסיה כגוף מתווך, בעיקר בסקרמנטים, ובפרט בסקרמנט הכפרה. בכפרה (וידוי) יש מרכיב הכרחי של חרטה. מרסיליו טוען שהכפרה היא טקס בלבד, אבל היא לא מעבירה את החסד למאמינים. אמנם יש לה תפקידים חשובים, אך היא לא מתווכת הכרחית. הוא חושב שלסקרמנט יש חשיבות פסיכולוגית וחברתית, אך האל הוא זה שמסלק את החטא ומציל את המאמין, ולא הכומר. הנימוק הוא שהאל הוא היחיד שיכול לדעת בוודאות האם החרטה היא אמיתית או לא. הכומר עלול לטעות מחמת בורות או רוע לב. מרסיליו מעלה את הסיטואציה שבה אדם מתחרט באמת והאל סולח לו, אך הכומר לא מאמין לו ומסרב לסלוח לו. אם הדבר היה אפשרי, אז הבטחת האל למחילה היתה שיקרית, מכיוון שהדבר לא אפשרי, הרי שהכפרה לא תלויה בכומר אלא באל. זהו הטיעון הדונטיסיטי, אך במהופך. הדונטיסיטים אומרים שאם הכומר רע, אז הסקרמנט של הכומר לא תקף. מרסיליו אומר את הדבר ההפוך, אם הסקרמנט כבר נעשה, הוא לא תלוי באישיותו ובטובו של הכומר. במציאות הסיטואציה לא יכולה לקרות לאדם הפשוט שהולך לטקס כפרה בכנסיה. מתי זה יכול לקרות? כאשר בישוף או אפיפיור מטיל חרם או אינטרדיקט על מנהיג פוליטי או על איזור שלם. כלומר בעימות פוליטי בין השלטון החילוני לכנסיה. במאה ה – 14 זה דבר שקורה הרבה מאד באירופה. לא רק על צרפת הוטל אינטרדיקט, אלא גם על פדובה, פירנצה ועוד. מרסיליו טוען שגם במקרה זה הכפרה מתרחשת בפועל. במובן הזה המסקנות של מרסיליו מסוכנות הרבה יותר מאלו של הדונטיסיטים. הרעיונות שהוא פיתח שימשו מאוחר יותר את לותר ואנשי הרפורמציה, למרות שלא היה קשר בינהם. מרסיליו מבטל את מעמדה של הכנסיה כגוף מתווך!
מצד שני הוא לא מבטל לחלוטין את מעמדה כגוף מיסטי. את אותו טיעון פופוליסטי שהפעיל על השלטון, הוא מפעיל גם על הכנסייה. הכנסייה היא הגוף שכולל את כל המאמינים, ולכן הכמרים והאפיפיור צריכים להיבחר על ידי העם, אין פה טענה דמוקרטית. מדובר פה בכוח שעולה מהמאמינים למעלה ולא מהאפיפיור למטה. הבחירה היא לא דמוקרטית, למשל בעיניו הקיסר, שהוא נציג העם, הוא זה שצריך לבחור את האפיפיור.
הוא טען שבין הכמרים, הבישופים והאפיפיור אין כל הבדל תיאולוגי. הגוף העליון של הכנסיה הוא הקונסיל הכללי – האסיפה הכללית של הכנסיה. מדובר באנשים שנבחרו על ידי המאמינים (לפחות תיאורטית), הן כמרים והן הדיוטות, והם אלו שקובעים עניינים דוקטרינליים. הוא כן מאמין שהכנסייה היא גוף מיסטי, הכנסייה יכולה לקבוע עמדה בעניינים תיאולוגיים. מי שיושב בראש הועידה הוא האפיפיור, אך זה תפקיד אדמניסטרטיבי בלבד.
מעבר לכל זאת, מרסיליו גם סבור שלכנסיה אסור להחזיק שום רכוש, כפי ש(לדעתו) לא צריך להיות לה שום כוח. דעה זו באה בהקשר לויכוח הפרנציסקני בקשר לעוני הכנסיה. לדעתו השלטון החילוני צריך לספק לכנסיה אמצעי קיום בסיסיים. טענה זו תואמת הרבה יותר את הקריאה הפשוטה של כתבי הקודש ובייחוד האוונגליונים. לטענת מרסיליו הכנסייה החלה להתקלקל ולחמוס לעצמה סמכויות לא לה עם קונסטנטינוס והכרת הנצרות כדת הרשמית של האמפריה.
1309 – האפיפיורות עוברת לאביניון עד 1377. "השבייה הבבלית של הכנסיה".
לאחר שנה האפיפיור מת ויש צורך לבחור אפיפיור חדש. 16 קרדינלים, מתוכם 11 צרפתים. הם בוחרים אפיפיור מבארי – אורבנוס החמישי. לאחר 4 חודשים הקרדינלים הצרפתיים מתכנסים מחדש, וטוענים שהבחירה היתה לא חוקית עקב לחץ ההמונים, ובוחרים אפיפיור חדש, צרפתי – קרוב משפחתו של מלך איטליה. בכך מתחילה תקופה "הסכיזמה (קרע) הגדולה" שנמשכה עד 1417. מ 1409 יש 3 אפיפיורים(!)
מי שסיים את הסכיזמה היתה התנועה הקונסיליארית, אם כי אנשיה לא תמכו ברעיונותיו של מרסיליו. הבעייה הגדולה של התנועה, שנבחרה כדי לסיים את הסכיזמה, היתה שהיה עליה להדיח 2 ואולי אפילו 3 אפיפיורים. דבר כזה הוא בלתי נתפס באירופה של המאה ה13-14 מבחינה פסיכולוגית, דתית וחברתית. יש לזכור שכמאה שנים קודם לכן האפיפיור סלסטינוס החמישי התפטר והדבר יצר סערה עצומה באירופה.
