בימי הביניים אריסטו כונה "הפילוסוף" או "המורה לאלה שיודעים". הוא היה הפילוסוף המשמעותי ביותר והבסיס למחשבה הימי ביניימית.
שני סוגים של פילוסופים: אלה שמחפשים את יופיה ושלמותה של התיאוריה, ונאלצים להפשטה רבה ולפעמים בעייתית; ואלה המדקדקים בפרטים המוחשיים ולא "יאבדו" קשר עם המציאות.
אפלטון שייך לסוג הראשון ואריסטו לסוג השני. ניתן אף לומר שהם אבות הטיפוס של שני סוגי פילוסופים אלה. חשוב לציין כי לגבי הסוג השני, ההבחנות שבני האדם עושים הם חלק מהפרטים המוחשיים שהם מביאים בחשבון- אי אפשר להתעלם מהדרך בה בני אדם מתנהגים, מדברים וחושבים.
מבוא היסטורי
אריסטו נולד בסטאגירה שליד מקדוניה בשנת 384 לפנה"ס. אביו, ניקומאכוס, היה הרופא של מלך מקדוניה. למקצועו של אביו הייתה השפעה רבה על הפילוסופיה שלו- הוא גדל במסורת של המדע היוני האמפירי. הוריו של אריסטו מתו בגיל צעיר, ובגיל 17 הוא נשלח בתור נער כשרוני לאקדמיה של אפלטון. הוא למד תחת אפלטון 20 שנה, עד למותו של זה. בין השאר הוא היה אחראי לתחום הרטוריקה, המקצוע התחרותי ביותר בבית הספר. לאחר מותו של אפלטון היו שלושה מתחרים לקבל על עצמו את ניהול האקדמיה: אריסטו, קסנוקרטס ואחיינו של אפלטון, פסאוסיפוס- שקיבל את הניהול לבסוף. אריסטו עזב את אתונה, הקים בית ספר משלו בXXX, אך נאלץ לעזוב מסיבות פוליטיות. הוא הגיע לאי לסבוס ושם עסק כמה שנים במחקרים ביולוגיים. לאחר מכן פיליפוס, דודו של אלכסנדר מוקדון, שכר אותו כמורה שלו. ישנם טיעונים רבים על השפעתו של אריסטו על אלכסנדר, אך נראה כי כל מה שאלכסנדר עשה היה בניגוד לעצות אריסטו. כמובן שאלכסנדר הוביל את מקדוניה להשתלטות כמעט על כל העולם המוכר. בין השאר הוא החריב את העיר תבי עד היסוד, כשזו מרדה בממלכתו בזמן שהוא היה במסעות מלחמה. מעט אחרי חורבן עיר זו, מעשה חסר תקדים של מצביא יווני נגד יוונים, אריסטו חזר לאתונה והקים בית ספר- הליקיאון. כמובן שבתור מורהו של אלכסנדר הוא לא היה פופולרי במיוחד. לאחר מותו של אלכסנדר האתונאים התנערו מהמקדונים, ורצו להעלות את אריסטו למשפט על אי כיבוד האלים. הוא אמר שהוא אינו מוכן לתת לאתונאים לחטוא נגד הפילוסופיה פעמיים, וברח. לאחר זמן קצר הוא מת, סביב שנת 322 לפנה"ס, כנראה מהרעלה.
באקדמיה התלמידים המכובדים ביותר היו אלה שהתעסקו בתחומים רבים. בליקיאון התלמידים עסקו בתחומים ספציפיים והתמחו בהם. נדרש ידע מקדים רב כדי להתמחות בתחום. כמעט כל כתביו של אריסטו מתחילים ממבואות היסטוריים שמתארים את קורות תחום הידע המסוים בו הם עוסקים.
מכתביו של אריסטו, שגם כתב בדיאלוגים, לא נותר לנו כלום. קיקרו ואחרים אמרו עליו שסגנונו הפואטי היה ברמה גבוהה מאוד. מעבר לזה, הוא כתב גם מאמרים מחקריים- מהם נותר כתב אחד בלבד, שנמצא במצרים במאה ה-19 ונקרא "מדינת האתונאים" או "חוקת האתונאים"; זהו פרק מתוך אוסף מאמרים על חוקות שונות הסוקר את ההיסטוריה של החוקה באתונה. רוב הכתבים שאנו מכירים ככתבי אריסטו בימינו הם או סיכומים של תלמידים או סיכומי הרצאות שאריסטו עצמו כתב לעצמו, ובנויים כך. תלמידי ומורי הליקיאון היו גרים וחוקרים ביחד במשך שנים על גבי שנים, וכך התפתח ז'רגון מונחים טכני שבסיכומי ההרצאות מניחים מראש שידועים לקורא (או לשומע). כמו כן, הסיכומים הם תמציתיים מאוד, ולעתים יש בהם סטיות- ומכיוון שאין עריכה, הסדר בו מובאים הדברים לא תמיד נהיר. קושי נוסף הוא שפעמים רבות יש הפניות להרצאות קודמות, ולעתים אין לנו את ההרצאות אליהן אנו מופנים.
היתרון הגדול של סיכומי ההרצאה היא שאנו מקבלים את דעתו ומחשבתו של אריסטו, ללא זיקוק וללא השתמעות לשתי פנים. יש בהם שיטתיות ברמה מדהימה, ידע בתחומים בהם ההרצאות עוסקות, בניית טיעונים וחוסר בסתירות שאין לו מקבילה אצל אף פילוסוף על פני כל כך הרבה כתבים ושנים.
אריסטו טוען כי אפשר לפרק את הידע לשלושה תחומים: מדע היצירה, שיש לו אובייקט שמתנתק מהיצירה (לדוגמא הפואטיקה); מדע הפעולה או מדע מעשי, שבו התכלית היא הפעולה עצמה (לדוגמא הפוליטיקה והאתיקה); והמדע התיאורטי, שתכליתו היא ידיעה גרידא, הבנת העולם (לדוגמא הפיזיקה והמטאפיזיקה). את התשובה לשאלה מהי הידיעה, מאגדים באוסף שנקרא האורגנון, ועוסק בכלים הדרושים להתעסקות במדע. החיבורים באורגנון הם: הקטגוריות, העוסק במילים; על הפירוש, העוסק בעיקר במשפטים; אנליטיקות מוקדמות, העוסק בסילוגיזמים (היקשים)- ניתוח של היקשים ובנייתם מתוך הנחות למסקנות; אנליטיקות מאוחרות, העוסק בניתוח ההוכחה של אמיתות ההנחות שמשתמשים בהן בהיקשים; טופיקות, העוסק בדיאלקטיקה; ועל הטעיות סופיסטיות, העוסק בשכנוע ללא קשר לאמיתות ההנחות, והטעיות רווחות שסופיסטים השתמשו בהן.
פילוסופיה יוונית – המדריך המלא
