איך דמוקרטיות מתות (ולמה)?

הספר "איך דמוקרטיות מתות?" של סטיבן לויצקי ודניאל זיבלט עורר מהומה רבה מיד עם פרסומו ב-2018, והוא ממשיך מאז להשפיע ולעצב הרבה מהמחשבה, השיחה והפחדיים הפוליטיים בארה"ב ובעולם. בספר מציעים שני החוקרים מאונ' הרווארד משהו שכנראה אינו סוד גדול, אך בכל זאת רובנו מעדיפים שלא לחשוב עליו, והוא שהדמוקרטיות המערביות בהן אנו חיים הן שבריריות הרבה יותר משנדמה לנו.

מותה של הדמוקרטיה, לדברי לויצקי וזיבלט, לא יהיה בהכרח אירוע פתאומי ואלים של מתקפה מבחוץ, והוא יכול גם להיות תהליך הדרדרות איטי המובל בידי מנהיגים נבחרים. התנוונות של  מוסדות, שחיקה של ערכים, התפוררות של מנגנונים, דעיכה במודעות הציבור ונסיגה משותפות ואמון הם כולם תהליכים הדרגתיים המובילים את הדמוקרטיות של היום אל סופן כדמוקרטיות.

בשנים של קיטוב פוליטי גובר, תחת שנות ממשל טראמפ ולאחר אירועי ה6.1 בקפיטול, צבר "איך דמוקרטיות מתות?" תשומת לב רבה, דיונים סוערים, ציטוטים על ידי פוליטיקאים (כולל ג'ו ביידן) והוא הפך למושג של ממש בשיח הפוליטי.



דמוקרטיות לא קורסות, הן דועכות

כשרוב האנשים חושבים על נפילת דמוקרטיה, הם מדמיינים משהו דרמטי – טנקים ברחובות, הפיכות צבאיות והפלה אלימה של ממשלות. ואכן, בתקופת המלחמה הקרה, דמוקרטיות רבות נפלו בצורה זו, כאשר כוחות מזוינים תפסו את השלטון במדינות כמו ארגנטינה, צ'ילה ויוון. אבל כפי שמראים לויצקי וזיבלט, יש גם דרך חמקמקה יותר שבה מתות דמוקרטיות. דמוקרטיות, לטענתם, יכולות להתפרק לאט מבפנים על ידי אותם מנהיגים שנבחרו להגן עליהן.

המחברים מצביעים על דוגמאות היסטוריות של מנהיגים כמו אדולף היטלר בגרמניה והוגו צ'אבס בוונצואלה, שעלו לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות אך השתמשו מאוחר יותר בעמדותיהם כדי לערער את המוסדות הדמוקרטיים. תהליך זה, המכונה נסיגה דמוקרטית, מתחיל לרוב לאט ובאופן חוקי. מנהיגים עשויים להתחיל בהחלשת מערכת המשפט, הגבלת העיתונות או שינוי חוקי הבחירות – צעדים שנראים מינוריים או מוצדקים באותה עת, אך, בשילובם, מסתכמים באיום רציני על הדמוקרטיה.

 

סימני השחיקה הדמוקרטית – כך תדעו שהדמוקרטיה שלכם בצרות

לויצקי וזיבלט מציגים כמה סימני אזהרה המעידים על סיכון דמוקרטיה. אם מספר משמעותי של תסמינים אלו חל על הדמוקרטיה בה אתם חיים, זה אולי זמן להלחץ:

  • פוליטיקאים מתייחסים ליריביהם כאל אויבים מסוכנים ולא כמתמודדים השותפים ברצון בטובת המדינה.
  • שחיקת הנורמות הדמוקרטיות, כמו סובלנות הדדית וסובלנות ממסדית.
  • מנהיגים תוקפים את העיתונות החופשית או את מערכת המשפט, ומערערים את המוסדות המספקים בלמים ואיזונים.
  • עלייתם של מנהיגים פופוליסטים שמבטיחים "לנקות" מערכת מושחתת אך בכך, מערערים את עצם המערכת עצמה.
  • שימוש בחקיקה בכדי להעביר צעדים אנטי-דמוקרטים כמו הגבלת התקשורת, מערכת המשפט ואיזוני הרשויות. 

אחד ההיבטים המדאיגים ביותר של השחיקה האיטית הזו הוא שהיא מתרחשת לעתים קרובות באמצעים חוקיים. מנהיגים כמו ויקטור אורבן ההונגרי גיבשו את הכוח על ידי העברת חוקים המגבילים את עצמאותם של בתי המשפט והעיתונות, אך מכיוון שפעולות אלו חוקיות מבחינה טכנית, הן לא תמיד מעוררות אזעקה נרחבת. זה מקשה על האזרחים להכיר בכך שהדמוקרטיה שלהם בסכנה עד שיהיה מאוחר מדי.

 

למה זה חשוב עכשיו

כאשר פורסם "איך דמוקרטיות מתות?" הוא נתפס כפרשנות על מצב הדמוקרטיה האמריקאית תחת דונלד טראמפ. המחברים הזהירו כי התעלמותו של טראמפ מנורמות דמוקרטיות – ההתקפות שלו על העיתונות, סירובו לקבל את תוצאות הבחירות והרטוריקה המקוטבת שלו – דומות להתנהגות של מנהיגים במדינות שבהן הדמוקרטיה נכשלה.

עם זאת, הרלוונטיות של הספר חורגת הרבה מעבר לטראמפ. היא משמשת אזהרה רחבה יותר לגבי הפגיעות של מערכות דמוקרטיות מול הקיטוב והפופוליזם הגובר, אתגרים שמתגלים יותר ויותר ברחבי העולם. מברזיל דרך טורקיה ועד פולין, הדמוקרטיות מראות סימני מתח, והלקחים מהמחקר של לויצקי וזיבלט דחופים מאי פעם.

אך הספר גם נותן תקווה, והמחברים טוענים שהמפתח להצלת הדמוקרטיה טמון בהגנה על נורמות דמוקרטיות. סובלנות הדדית – האמונה שיריבים פוליטיים הם לגיטימיים – וסובלנות – איפוק בשימוש בכוח הממסדי – הם קריטיים לשמירה על בריאותה של דמוקרטיה.




אמנות האהבה של אריך פרום

האם אהבה היא לא רגש אלא בכלל מיומנות שאפשר לרכוש וצריך לתרגל? ספר המופת "אמנות האהבה" של אריך פרום מסביר איך לאהוב אחרים ואת עצמנו.

נח לא לבד: סיפור המבול בתרבויות שונות

מה אפשר ללמוד מקיומם של גרסאות שונות לסיפור המבול בתרבויות שונות? האם השכיחות של מיתוס המבול מלמדת על אירוע קדום או על משהו על התרבות שלנו?

עוד דברים מעניינים: