נושאים נבחרים בפילוסופיה של ימי הביניים

מבוא

(ראו קישורים לסיכומים מורחבים)

נקודת המוצא לפילוסופיה של ימי הביניים היא אוגוסטינוס, אשר מייצג עמדה נוצרית קיצונית ובלתי מתפשרת לשאלת דת ומדינה. מבחינה מסויימת אפשר לומר שהוא לא פילוסוף פוליטי בכלל – פוליטיקה לא ממש מעניינת אותו. לדעתו אי אפשר להשיג בעולם הזה את התכליות החשובות באמת לאדם. במידה רבה הוא שם גבול להגות הפוליטית. בניגוד לקודמיו הקלאסיים, שבעינהם העולם הפוליטי הוא המקום בו האדם מממש את תכליותיו. בעיני אוגוסטינוס הזירה למימוש תכליות האדם היא הזירה הדתית. הסיבה השניה שהוא לא הוגה פוליטי היא שהוא לא מעניק אוטונומיה לתחום הפוליטי, אלא רק נגזרת של התאולוגיה שלו.

עפ"י אוגוסטינוס, והנצרות בכלל, כולם נולדים רעים בגלל החטא הקדמון. חטא זה נמחק בטבילה, אך האדם גם נולד עם נטייה לחטוא, נטייה שתתממש בהכרח. יש פה שני דיונים נפרדים: איך הופכים לנוצרי; האל הוא זה שבוחר באופן ישיר את המאמינים (הנבחרים).

* הבל הוא האזרח הראשון של עיר האלוהים.

גם מי שנבחר ממשיך להיאבק בבשר ובנטייה לחטוא, מעצם זה שהוא חי בעולם הזה.

רק אדם שנבחר על ידי חסד האל, ונמצא בעיר האלוהים יכולים לקיים את הדרישות המחמירות של הנצרות – אהוב את שונאיך.

אצל אוגוסטינוס האל חי מחוץ ומעבר לזמן – הכל מתרחש מולו בהווה ניצחי. לכן הבחירה היא לא ברגע מסויים בזמן. האופן שבו הבחירה מתממשת בפועל, יכולה לקרות בכל שלב בחיי המאמין.

אלה שלא נבחרו, חוטאים כל חייהם. אוגוסטינוס יודע שיש פה בעייתיות. ידוע שישנם אנשים שהם לא נבחרים (אלה שהם לא נוצרים), ולמרות זאת חיים חיים טובים ומוסריים. לכן נראה שיש אנשים שיכולים לשלוט על היצר. התשובה של אוגוסטינוס היא שהם עושים זאת כדי לזכות בתהילה, הם עושים זאת למען עצמם בסופו של דבר, ולא למען האל.

הסייקלום הוא המקום בו נפגשות שתי הערים. למרות זאת הוא נראה כמו העיר הארצית, מכיוון שרוב תושבי הסייקלום הם בני העיר הארצית, והיצר שלהם הוא חזק יותר.

יש לו גם דיון אחר על הסייקולום – גם היא שואפת לשלום ולסדר. זהו דיון יותר אופטימי. יש לשים לב למורכבות הזאת בדברי אוגוסטינוס, אך למרות זאת אין ספק שהנימה השולטת היא שהעולם הזה הוא מקום רע והעולם הפוליטי הוא נטול ערך מוסרי.

על פי הדיון המרכזי, כל שלטון פוליטי הוא לגיטימי, מכיוון  שהוא מוביל לסדר בעולם, ובכך מגן על המין האנושי בכלל, ועל הנבחרים בפרט. הנוצרי יכול להשתתף באופן לגיטימי בשלטון. פה אוגוסטינוס עושה הפרדה בין המעשים שעושה האדם (שופט אנשים, מעניש ומוציא להורג), לבין הדיספוזיציה של הלב – עליו לעשות את המעשים הללו מתוך אהבה לאלו שהם פוגעים בהם.

* מניכאים – העמדה שיש בעולם שתי רשויות, אל טוב ואל רע. העולם הגשמי הוא רע והעולם הרוחני הוא רע.

למונותאיזם יש באופן כללי בעיה עם הסבר של בעיית הרע. ההסבר הוא שהאדם אשם – החטא הקדמון.

מהרעיון של בחירת החסד לא עולה הטענה שאין צורך להתאמץ. בוידויים הוא מתאר איך מאמצים הוליכו אותו לרגע של הקונברסיה. מה שחשוב הוא שבסופו של דבר, למרות המאמצים, הבחירה היא בידי האל ולא בידי המאמין.

אוגוסטינוס ניצר את אפלטון בשאלות מטאפיסיות ואפיסטמולוגיות, אך לא בהגות הפוליטית.

בראשית ימי הביניים הכנסייה מסלפת ומפרשת את הגותו של אוגוסטינוס כדי למצב את עצמה בתור אלטרנטיבה פוליטית עדיפה. בביזנטיון אין לו כל השפעה, והמסורת הפוליטית שם היא הקיסרו-פאפיזם. במערב, אוגוסטינוס כותב כשכבר רואים את הסוף של האימפריה.

לכנסיה יש שתי עמדות: היא עליונה ומיסטית ולאפיפיור יש עליונות – על כך אין עוררין בתוך הכנסיה המערבית. לגבי השלטון החילוני יש 2 עמדות: אוטנומיה לשלטון החילוני, לעומת שלטון הכנסיה גם בתחום החילוני. שני הפירושים הללו אפשריים מתוך התיאוריה הגלסיאנית, החל מהמאה החמישית.

בשלב הזה מגבשים במערב את התיאוריה הפוליטית שלהם. אבות הכנסייה לוקחים מאוגוסטינוס: העולם הפוליטי כשלעצמו הוא נחות וחסר ערך; הכנסיה היא עליונה ומוסרית. המסקנה שהם לוקחים מפה סותרת לחלוטין את אוגוסטינוס: הכנסיה צריכה לשלוט גם בעולם החילוני. לכך הם מחברים גם את הפיקציה ההיסטורית של "מתנת קונסטנטינוס". זו העמדה שהכנסייה מאמצת ברוב ימי הביניים. ראו גם: יחסי אפיפיורות ומדינה בראשית ימי הביניים)

הדוקטרינה המנוגדת לעמדת הכנסיה היא המלוכה הסקראלית. הדוקטרינה הזו מנוגדת באופן מוחלט לעמדות של אוגוסטינוס.אלה הם שתי העמדות עד המאה ה12, כאשר אז מנצחת המלוכה הסקראלית. בכל מקרה שתי האידיאולוגיות הן דתיות. (ראו גם: אידיאולוגיות פוליטיות באירופה של ימי הביניים)

המצב משתנה עם מאבק האינוויסטיטורה. הכנסיה משלימה עם האידיאולוגיה של המלוכה הסקראלית – שזו אידיאולוגיה שמאפיינת כמעט כל שלטון בכל מדינה בעולם הקדם – מודרני. השונה במערב הוא הפוטנציאל של העמדה המנוגדת – של הכנסיה.

בתחילת המאה ה 12 הכנסיה מצליחה למוטט את האידיאולוגיה הסקראלית. במקביל עולה הפילוסופיה הסכולסטית. זוהי החייאה של אריסטו – היחס בין אריסטו לבין כתבי הקודש. הזרם האברואיסיטי: אוטונומיה לתבונה. הזרם הזה עולה בתחילת המאה ה 13 ושורד באירופה כך או אחרת עד המאה ה 17 – קריסת הסכולסטיקה. הכנסייה תמיד נלחמת בקו מחשבה זה. הזרם המרכזי שמנצח וזוכה גם בתמיכת הכנסייה הוא הזרם המשלב – הסינתזה, ובראשם הסינתזה התומיסטית (של תומס אקווינס): יש הבחנה בין תבונה לאמונה, האמונה היא מעל, ובכל מקרה אין סתירה ביניהן. רק האמונה יכולה להסביר את המיסתורין הנוצרי. לאדם (לא רק הנוצרי) יש תכלית גם בעולם הזה –גם בעולם הטבע האדם יכול להגשים חלק מהמטרות שלו: לקיים חיים אתיים ומוסריים על פי הציוויים של התבונה, וההתארגנות הפוליטית מטרתה לקדם את המטרות הללו. יש כאן רהבליטציה של טבע האדם ושל השלטון הפוליטי. במובן הזה יש פה אימוץ מלא של אריסטו. אבל, מוסיף אקווינס, יש תכלית נוספת עליונה יותר – התכלית הנוצרית, להתמסר לאל, אליה אפשר להגיע רק דרך אמונה. בנוסף המדינה היא נוצרית. מבחינה עקרונית לא יכולה להיות סתירה, ולכן במדינה נוצרית יכולה להיות רק תוספת למדינה לא נוצרית. זה נותן לשני הצדדים נקודת מבט חדשה לגבי שאלת היחס בין השלטון החילוני לכנסייה.

מה העמדה של תומס עצמו? לא ברור. באופן מוזר נשמעות כל התשובות האפשריות: חלק מהחוקרים אומרים תומך נלהב במלוכה, אחרים אומרים – תומך נלהב בכנסיה, באופן כללי נראה שהוא מאד אמביוולנטי ולא ברור מהי עמדתו. האמביוולנטיות טמונה בתוך עולם המושגים שלו, ובתוך הסינתזה: הצד החילוני ידגיש את הצד של האוטונומיה לתבונה ולעולם החילוני, הצד הדתי אומר ידגיש את עליונות האמונה.

דנטה מדבר על שתי מטרות לאדם: דתית באמצעות האמונה, וחילונית באמצעות התבונה, ולכן השלטון החילוני צריך לקבל אוטונומיה. אך עדיין יש לו בעיה, מכיוון שיש סולם ורצף בין העולם החילוני לדתי. הוא משתמש בעולם מושגים דתי, ולכן קשה לו ליצור הפרדה מושגית בין העולמות, מה שנותן יתרון לכנסייה.

מי שמצליח לשבור את הסינתזה התומיסטית וליצור הפרדה הוא מרסיליו מפדובה. הוא מסתכל על האדם באופן מאד נטורליסטי – הצרכים הגופניים שלו. מכאן הוא עובר לדבר על העולם הפוליטי בצורה חילונית. קו הטיעון הזה של מרסיליו מוליך להפרדה בין דת למדינה. אפילו לחוק האלוהי אין סמכות כפייה בעולם הארצי. אך גם הוא לא מפריד בסוף. הוא לא נותן אוטונמיה לשני התחומים – הוא מכפיף את הכנסיה למדינה. על פי הדיון האריסטוטלי, אותו הוא מעוות, למדינה יש חלקים, יש לה כוהנים והם כפופים לשלטון החילוני. באמצעות התבונה בלבד הוא נותן תיאור מפורט ומלא להתארגנות המדינית, ואפילו למוסד הדתי. הוא בכלל לא נזקק לשאלה האם הדת היא דת אמת או לאו. מכיוון שני הוא מגיע לאותה מסקנה הכיוון ה"דמוקרטי" שלו. הריבונות (וא משתמש במונח מקביל) נתונה בידי העם כולו – יש לזכור שלדעתו הקיסר / השליט מייצג את העם כולו. מצד שני את הכנסייה הוא רואה בתור אוסף כל המאמרים – עמדה פופליסטית לגבי אופי הכנסיה. לכן הקיסר, כנציג העם יכול לבחור את האפיפיור. הסמכות העליונה בכנסיה (מלבד האל…) נתונה בידי הועידה הכללית של הכנסיה – הקונציל. יש פה ריבונות מעבר למה שיש בעולם הפוליטי – ריבונות האל.

ראו גם:

הסכיזמה הגדולה בנצרות

נומינליזם ו-ויליאם איש אוקאם 

מינות בנצרות ימי הביניים

פילוסופיה יהודית בימי הביניים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: