המחשבה המדינית של אריסטו – סיכום
- כשראינו את אפלטון הוא ניסה למצוא את האידאה של הדבר ולבנות את המציאות על בסיס האידיאל. הסטנדרט היחיד הוא היה על בסיס האידיאל (על פי ספר המדינה בעיקר). במדינאי יש קרבה יותר לאריסטו. אריסטו מתחיל יותר מהמעשי. הוא לא נטול סטנדרט אבסולוטי. הוא יטען שהוא מגיע אליו מאינדוקציה ולא מראיה באידיאות. לכן האידיאל של אריסטו שונה קצת מאפלטון. הוא בוחן את אופן שבו האידיאל יכול למצוא מקום במציאות שהוא רואה כמציאות. זה מביא את אריסטו באופן חד להבדיל בין הצדק המוחלט לצדק הפוליטי. המתח שקיים אצל אריסטו הוא בין האידיאל לבין ניסיון לתת דגש למציאות האמיתית ולמצוא דרך לשלב את שניהם. אריסטו מעשי יותר ופרגמטי יותר. הוא מנסה להבין מהמציאות סביבו.
- אריסטו שם דגש רב על החוק. הוא הכלי כדי להגן על הצדק במדינה ולתת לו תוקף. הסטודנט של מדע המדינה צריך להיות מודע לחשיבות החוק ולחשיבות להתאמתו לסטנדרט שמחוץ לחוק, סטנדרט של צדק מוחלט שזיהינו. אין לו תוקף כמוחלט, אלא רק אם הוא יתורגם לתוך הנומוס. יש אצל אריסטו חשיבות גדולה להתאמת הנומוס לפיזיס. הפיזיס לא איבד מחשיבותו. הוא שם כדי לעזור לתקן על הנומוס. כדוגמה העבד לפי החוק לעומת העבד לפי הטבע. וגם באזרח ההגון והאיש הטוב.
- לגבי המשטר הרצוי, לפי המציאות אריסטו מציג את הסטנדרט שצריך להיות – הוא יודע שחייבים לשלב את ההמון, אריסטו מחפש דרכים לעקוף את בעיית הוצאת ההמון – דרך לעקוף: מעמד הביניים שיצור איזון – חיזוק המדינה ומתן יציבות.
- · לפי אריסטו לא האלים קובעים את הכל, אלא האדם. זוהי החשיבות ללימוד הפוליטיקה אצל האדם – הוא יכול לשנות את עולמו ולהביאו לצדק או לדרדר אותו לתהום. האדם הוא במרכז והם המציאו את האלים. הוא מוכן להשתמש ברטוריקה של האלים. אבל הוא משתמש ברטוריקה של הדת רק כרטוריקה, כדי להסביר דברים לסטודנטים. הפן האמיתי הוא רק המצאה של האדם. לדעת אריסטו האדם יוצר את האלים בהתאם לדברים שמוכרים לו.
ראה גם:
