ספר המהלכים, הטקטיקות והמניפולציות של פוליטיקאים

בדיאלוג "החוקים" של אפלטון (ספר 3) הוא מציע את המושג "תאטרוקרטיה", שלטון התיאטרון, לציון פועלם של אלו המשתמשים במצגי שווא ותמרון דעת קהל על מנת לשלוט בציבור. מאז ועד היום הלכה אמנות התיאטרוקרטיה והשתכללה, עם סט מלא ועשיר שכל פוליטיקאי מכיר אבל כל מי שאינו פוליטיקאי לרוב אינו מודע אליהם.

החוק הכי חשוב בפוליטיקה: שלוט בנרטיב

כדי לשלוט בתפיסת הציבור באופן שיטיב עימם, פוליטיקאים משתמשים במגוון רחב של אסטרטגיות שנועדו לשמור על הנרטיב שלהם במרכז העניינים:

1. חזרה וקביעות. לא משנה מה זה, אם נחזור עליו מספיק פעמים, מספיק בנחישות ומספיק בתיאום של כל מי שעובד תחתינו ואיתנו, אז אנשים בסופו של דבר יאמינו לו. כך עשה למשל דונלד טראמפ כאשר טען, ללא ביסוס או הוכחות, כי הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2020 זויפו.
2. מסגור: פוליטיקאים יודעים שתמונת המציאות שלנו תלויה במסגרת שלה. לכן במקום לדבר על "פטורים ממס לעשירים", הם עשויים למסגר זאת כ"הקלת מס לעידוד יוצרי משרות", מה שנשמע הרבה יותר חיובי.
3. תזמון: לעיתוי בו יוצאת ידיעה תקשורתית יש השפעה מכרעת על האופן שבו היא נתפסת בציבור. כך למשל פיתחו ממשלות מסוימות מנהג להוציא לפועל מהלכים שנויים במחלוקת סמוך לזמנים בשנה כמו חגים בהם דעתם של אנשים מוסחת והכיסוי התקשורתי דל.
4. מיקום: כמו בנדל"ן, מיקום של המסר הוא הכל. היכולת להעביר את המסר המתאים לאדם המתאים היא שם המשחק, ולכן פוליטיקאים ידגישו מסרים שונים בהקשרים שונים ויבחרו בקפידה את הבמות שלהם. רוצים באמת להכיר את הפוליטיקאי שלכם? נסו להשוות את הראיונות שלו לכלי תקשורת שונים בארץ ובחו"ל, אבל הכי חשוב, שאלו את עצמם איפה הוא לא מתראיין, ולמה?
5. פנייה לרגש: אנחנו כולנו יצורים שקולים, רציונליים ואחראיים, אבל לכולנו גם יש כפתורים רגשיים שאם לוחצים עליהם כל האחריות והרציונליות יעופו מהחלון ובסערת הנפש שלנו נהיה טרף קל למניפולציה. אנחנו לא תמיד מודעים לכפתורים האלו בנו, אבל הפוליטיקאים כן.

ארסנל הכלים והתרגילים

חוץ מאסטרטגיות עקרוניות יש לפוליטיקאים גם שפע של טקטיקות מעשיות כדי לתמרן אותנו, ולהלן רק רשימה חלקית:

הסחה: אחד התרגילים העתיקים של הסטת תשומת הלב הציבורית ממקום שבו פוליטיקאים לא רוצים אותה. למשל בסרט "לכשכש בכלב" יוצאת ארה"ב למלחמה מדומה על מנת להסיח את הדעת משערוריית מין של הנשיא.

שעיר לעזאזל: גם אחד עתיק מאוד שבו פוליטקיאים מלבים שנאה ומסיטים אשמה אל אחרים על מנת לגייס את ההמונים מאחורים. הדוגמא הקלאסית היא כמובן היטלר והאנטישמיות, אך יש כמובן עוד דוגמאות רבות שממשיכות כל הזמן להצטבר.

דשא מלאכותי (Astroturfing): פוליטיקאים יביימו באופן יזום את מה שיראה כתמיכה עממית מהשטח בהם. למשל: פוליטיקאי ישלח את אנשיו לארגן הפגנה כביכול "ספונטנית" לטובתו.

שקיפות סלקטיבית: פוליטיקאים מפרסמים באופן סלקטיבי מידע שתומך בנרטיב שלהם, תוך הסתרת כל דבר שעשוי לסתור אותו. למשל: ממשלה מציגה רק נתונים כלכליים חיוביים ומסתירה היבטים שליליים בתפקוד שלה.

היפוך נרטיב: תנועת ג'ודו בה במקום להתמודד ישירות עם ביקורת, פוליטיקאים מסיטים והופכים אותה. לדוגמה, כאשר ביקרו את דונלד טראמפ על טיפולו במגפת הקורונה, הוא הפך את הנרטיב בכך שהפנה את האשמה לסין, וקרא לנגיף "וירוס סיני".

נרמול הלא-נורמלי: עם מספיק התמדה, אפשר להרגיל את הציבור לכל דבר מופרך, כמו שגילה קליגולה כשמינה את הסוס שלו לסנאטור ברומא.

חלון אוברטון: כל פוליטיקאי יודע שיש טווח מסוים של דברים שהוא יכול לומר מבלי להסתכן באובדן קהל היעד שלו מכיוון כזה או או אחר. חלק מהאמנות הפוליטית היא לאט לאט לדחוק ולהזיז את ה"חלון" הזה. כך למשל, האידיאולוגיה של מפלגת "עוצמה יהודית" הייתה במשך זמן רב לקו אדום גם בעבור הציבור הדתי-ימיני בישראל, אך לאט ובבטחה הצליחה לקבל לגיטימציה.

הצפת מידע ופיצול נרטיב: לעתים הדרך להתמודד עם שערוריה או מחדל אחד הוא לייצר באותו זמן עוד שערוריות רבות כדי לבלבל את התקשורת והציבור. לעתים הדרך להתמודד עם סוגיה מורכבת היא לפרק אותו לנרטיבים סותרים. למשל, על מנת להמנע מצעדים בנוגע למשבר האקלים, חברות ומדינות מפיצות מידע סותר ומבלבל אודותיו.  

אופוזיציה מטעם: אין דבר יותר טוב מכך שהמבקרים הכי קולניים שלך בעצם פועלים מטעמך ומתואמים איתך.

"השקר הגדול". אם כבר לשקר אז בגדול, כי אם תאמר משהו כל כך מזעזע ומופרך אנשים יניחו שזה חייב להיות נכון.

האשמת הקורבן: פוליטיקאים עשויים להאשים את הנפגעים ממדיניותם. לדוגמה, לאחר הוריקן קתרינה, חלק מהפוליטיקאים האשימו את הקורבנות בכך שהקשו על הפינוי, כדי להסיט את תשומת הלב ממחדלי הפינוי עצמו.

הדלפות ומסרים שלא לייחוס: מסמך סודי שהגיע לידי עיתונאים, או "מקור בכיר" שמוסר, הם בדרך כלל מעשה ידי פוליטיקאים שרוצים שמשהו יאמר מבלי שהם יהיו אלו שיקחו את האחריות על אמירתו.

השוואה כוזבת: פוליטיקאים מתחמקים מביקורת באמצעות השוואה בין שני דברים שאינם ניתנים להשוואה אמיתיתלדוגמה, כאשר מכחישי שינוי האקלים משווים את דעתם של 97% מהמדענים עם דעותיהם של מיעוט קיצוני, הם יוצרים השוואה כוזבת שיוצרת את הרושם כאילו מדובר בדיון בין צדדים שווים.

הכחשה מתקבלת על הדעת: הפוליטיקאים תמיד ירצו לדאוג לעצמם לסיפור כיסוי שירחיק אותם מאחריות לכל צעד שנעשה בשמם ובעבורם.

הכחשה בלתי-מתקבלת על הדעת: גם אם יתפסו, הדבר הכי טוב הוא תמיד להכחיש, להכחיש, להכחיש, עד שכבר אין ברירה.

איש הקש: פוליטיקאים מעוותים ומקצינים את הטיעון של היריב שלהם כדי להתמודד איתו בקלות. לדוגמה, פוליטיקאי עשוי לטעון, "היריב שלי רוצה לקחת לכם את הנשק", אף שהיריב תומך רק בצעדי בקרת נשק מסוימים.

משרוקית כלבים: שימוש בשפה מקודדת שמיועדת לקהל ספציפי הוא טכניקה עדינה אך עוצמתית. למשל, מנהיג דעא"ש כתב למוסלמים בעולם המערבי "להרעיל בארות ולשרוף שדות" של כופרים, מאחר ורק מי שבקיא בשריעה (הלכה) המוסלמית יודע שדבר כזה מותר רק במצב של מלחמת השרדות.

דגל כוזב: במקרים קיצוניים, פוליטיקאים עשויים לביים או לפברק אירוע כדי להצדיק תגובה שתומכת בנרטיב שלהם. כמה תיאוריות קונספירציה טוענות כי נעשה שימוש באירועים כאלה כדי להתחיל מלחמות או לדכא מתנגדים.

התשה (Sealioning ): התעמקות בשאלות או דיונים בלתי פוסקים כדי להתיש את היריבים ולהסיח את הדעת מהנרטיב המרכזי.

נרטיב גיבור-קורבן: פוליטיקאים מציגים את עצמם כגיבורים הנלחמים באויב חזק או כקורבן מקופח במתקפות לא הוגנות.