urinary tract infection uti antibiotic levaquin
סיכום: הפרדה בין דת ומדינה- סיסמה ותוכן/ אליעזר דון יחיא וישעיהו ליברמן " /> " />

סיכום: הפרדה בין דת ומדינה- סיסמה ותוכן/ אליעזר דון יחיא וישעיהו ליברמן

 

הטענה המרכזית- של המאמר “הפרדת בין דת ומדינה- סיסמה ותוכן של דון יחיא וליברמן היא שלא ניתן באופן מוחלט להפריד או לחבר בין דת ומדינה ויש צורך בפשרה. סה”כ הוא חושב שהמצב היום בישראל לא רע בכלל.

הם טוענים שמושג ההפרדה בין דת ומדינה מכיל בתוכו רק אלטרנטיבה אחת וקיצונית וישנם עוד הרבה אלטרנטיבות באמצע. מחלק את התחומים שלדת יש בהם השפעה על המדינה לשלושה:

  1. מישור סמלי
  2. מישור מוסדי
  3. מישור חוקתי

המישור הסמלי-למדינת ישראל יש סמלים רבים שהם בעלי אופי דתי במקור. קשה להפריד ביהדות בין דת ולאום והמדינה כדי להדגיש את אופייה היהודי לאומי של המדינה משתמשת בסמלים שהם דתיים. אין סמל יהודי שמקורו לא בדת.ליהדות כדת אין מעמד של דת שלטת במדינה על פניו כדת היא מקבלת אותה הכרה כמו שאר הדתות אך בהיותה הלאום המרכזי יש העדפה ללאום היהודי  על גבי הלאומים האחרים.לכן הביעה היא לא הפרדה בין דת למדינה אלא הפרדה בין לאום לדת שאין הרבה בציבור היהודי שמוכנים לעשות אותה.

אם אין הפרדה בין דת למדינה לא ניתן להכיר בדתות השונות ולכן לא ניתן לתת להם שוויון.

חילונים רבים מיחסים לאותם הסמלים מקור לאומי ולא דתי וככאלה הם מניסים לצקת להם תוכן לאומי. הוא קורא לזה לעשות חילון לסמלים הדתיים וטוען שבתקופת קום המדינה זו הייתה תופעה חזקה, הכניסו אידיאולוגיות חילוניות לסמלים דתיים והיום בגלל שהאידיאולוגיות הציוניות חלשות יחסית בחברה החילונית התופעה נחלשת. חילונים רבים רואים בזיקה של סמלי המדינה ליהדות דבר חיובי.

קיומו של קשר בין הסמלים המדיניים לדת היהודית לא שולל את זה שתהיה הפרדה מוסדית וחוקתית בין דת למדינה.

המישור המוסדי-קיומם של מוסדות דתיים המוכרים מטעם החוק וממומנים ע”י הממשלה. במדינת ישראל יש הכרה במוסדות הדתיים של כל היהודים הנוצרים והמוסלמים ומימון של המוסדות היהודים המוסלמים והדרוזים (הנוצרים לא רוצים את מימון הממשלה). כלומר בתחום המוסדי יש שוויון בין המוסדות של הדתות השונות.  מה שלא מוכר זה זרמים אחרים ביהדות מלבד האורתודוקסיה ומכיוון שהדיון בזרמים אלו הוא תיאורטי בלבד ואין ציבור רחב שמשתייך אליהם הדיון פה אינו רלוונטי למעשה.

השאלה השנויה במחלוקת הינה מידת האוטונומיה של השירותים הדתיים והאפשרות של המדינה או הציבור החילוני להטיל עליהם פיקוח ומרות. הטיפול בשירותים הדתיים בישראל נעשה ע”י המועצות הדתיות (מלבד החינוך הדתי) שהן אוטונומיות למחצה וממומנות ע”י הממשלה. התביעה היא להעביר שירותים אלו לייצוג כלל הציבור אך עניין זה לא מוסכם על הציבור הדתי שפוחד מאופיים של גופים אלו תחת שליטה של חילונים. כך שלמעשה כיום החילונים חושבים שמתערבים מעט מידי במוסדות הדת והדתיים חושבים שמתערבים יותר מידי.

הוא טוען כי היחס בין מוסדות הדת למוסדות המדינה הוא שקיימים שני גופים נפרדים שכל אחד מהם שואב את סמכותו ממקור אחר. כלומר המחלוקת בסוגיית ההפרדה בין דת למדינה אינה נוגעת למוסדות הדתיים. בישראל יש הסכמה על כך שיש מוסדות דתיים שמימונם הוא על ידי הממשלה ושהם צריכים לזכות בהכרה. זה בגלל הנטייה הרווחת בישראל להגדיר את השירותים הדתיים כממלכתיים. יש, עם זאת שמאלנים קיצוניים ודתיים מחוגים מסוימים שמתנגדים להכרה הממשלתית במוסדות הדתיים ולקביעה החוקית של המבנה שלהם ודרך בחירתם. מהשמאל ההתנגדות היא לזיקה הממשלתית לענייני דת  ומכך שלמעמד חוקי שכזה יכול לתת להם כוח והשפעה. מהחוגים הדתיים ההתנגדות היא לזה שתהיה התערבות חילונית במוסדות דתיים.

החינוך הדתי נמצא במחלוקת. השאלה היא לא האם המדינה צריכה להכיר בחינוך הדתי ולתמוך (כמו בשאר המדינות) השאלה היא בענייני מעמדו של החינוך הדתי איך הוא מאורגן וכמה תמיכה הוא מקבל לעומת החינוך החילוני.  האם הפיקוח על החינוך הדתי הוא אוטונומיה של הדתיים או שלמדינה צריך להיות חלק בפיקוח.  בנושא זה הוא מציג שתי קיצוניות, אחת שהמדינה נותנת תקציב שבא עם פיקוח מלא והשנייה שהמדינה מחלקת תקציבים ונותנת לכל דת לעשות מה שהיא רוצה איתם. לטענתו אין חברה שפועלת לפי המודל השני.

בתקופת המנדט לציבור היהודי היה מדיניות של תמיכה בפעילויות של “תתי קבוצות” היום כבר אין מדיניות כזו אבל עדיין הציבור הישראלי מוכן לתת הרבה יותר מימון לפעילויות שהן לא נחלת הכלל. זה משפיע על מעמדם של המוסדות הדתיים בישראל. אך עם זאת המדינה נוטה למדיניות של פיקוח על המוסדות הדתיים וכיום יש למפלגות החילוניות השפעה על מה שקורה במועצות הדתיות זאת בגלל “הגישה הממלכתית” שאפיינה את שלטונו של בן גוריון.

ירידת האידיאולוגיה החילונית סוציאליסטית יחד עם העלייה המרובה והתפתחויות טכנולוגיות העלו את האוטונומיה של הדת והורידו את הרצון החילוני לשמור על מעמדו האוטונומי.

חקיקה דתית- “חוקים או הסדרים בעלי אופי כופה או מחייב נכללים במישור החוקתי אף שעניינם הענקת סמכויות למוסדות דתיים”

בזה נכנס העניין של דיני אישות (נישואין גירושין) וחוקים בנוגע לכשרות ולשבת.

כפייה מתבטאת בפגיעה בנוחות או מצפונם של תושבים שנדרשים לקיים תקנות מסוימות. כפייה מצפונית מנוגדת לעקרונות דמוקרטיים גם אם היא זוכה לתמיכת רוב הציבור בניגוד לעניינים של נוחות.

הכפייה בעניין השבת מתבטאת לא בכך שיום המנוחה הרשמי הוא שבת (בארה”ב הוא ראשון זה לא משנה) אלא לגבי זה שאין פעילות תחבורה ופנאי ביום הזה. לדעתו עניין השבת הוא לא פגיעה מצפונית אלא עניין של נוחות.

הכפייה בענייני אישות היא כן יכולה להיחשב פגיעה מצפונית. רוב הציבור היהודי בישראל רוצה לקיים חתונה דתית כך שזה לא פוגע בו. יש מיעוט שזה כן פוגע בו אך היות וזה באמת פגיעה מצפונית אז זה לא משנה שזה מיעוט זה עדיין חשוב. השינויים שמנסים להסדיר הם לא שינויים מבניים אלא מנסים ללחוץ על הרנים “להקל ראש”. לאחרונה נשמע קול שרוצה שינוי יסודי והכרה בנישואין אזרחיים אך לקול זה אין ייצוג בכנסת ולכן הוא חסר השפעה.

אבל האם יש באמת כפייה דתית. הרי המשמעות של דמוקרטיה זה שמה שנבחר ברוב משפיע על הכול והנציגים של האזרחים הם שקובעים את החוקים עבור כלל האזרחים. יש כאלה שטוענים שהנציגים משוחדים ועושים החלטות לא בגלל דעותיהם האישיות אלא בגלל לחצים פוליטיים. אך לטעמו זה כשיר במשטר דמוקרטי שיהיו שיקולים כאלו.

הוא מסביר מדוע לדתיים חשוב כל כך לחוקק חוקים כאלו ומדוע הם עושים את זה דרך מניפולציות פוליטיות.  הוא טוען שהדתיים מבחינתם רוצים לחוקק חקיקה דתית לא רק ממקום של אינטרסים אישיים אלא גם כי הם מאמינים שככה צריך להיות ולפי השקפתם זו הדרך לדאוג לכלל הציבור. לדעתו זה סוג של אלטרואיזם כי הם מוכנים לסכן את יחסם הטוב עם ציבורים מסוימים באוכלוסיה כדי שיהיה יותר טוב. הם גם נדרשים להסביר את הדת לעיניים חילוניות כלומר לתת הסבר חילוני לדברים דתיים. הוא טוען שככל שדוחקים אותם יותר לפינה וגורמים להם להרגיש שתחיקה כזו היא לא רלוונטית ורצויה אז הם מרגישים שאין להם מקום ומתגוננים מה שגורם להם לפעול בצורה יותר אגרסיבית לקידום מטרותיהם.

שילוב או הפרדה בין דת למדינה-עמדות ומציאות 

“חפיפה”

 בין דת למדינה אומר שהפוליטי נתפס כדתי. זה יכול להיות אפשרי אם יש הסכמה רעיונית על הרעיונות הדתיים אותם מקדמים. זה לא יכול להיות קיים במדינת ישראל מעצם העובדה שהדתיים הם זרם נפרד ומוגדר לא יכול להיות שילוב אורגני בין דתי לפוליטי. הטענה החילונית היא שהאורתודוקסיה לקחה לעצמה בלעדות על הדת ועל איך מיישמים אותה ומבחינת הדתיים הבעיה היא שהם לא מוכנים לעשות “חילון” לערכי הדת בשביל שישתלבו בתרבות המדינית.

חלק מהטוענים בעד הפרדה בין דת למדינה טוענים בעד “מדינה ניטראלית” פלורליסטית. גם במדינות שאין בהם כפייה דתית יש כפייה של אידיאולוגיה חילונית מסוימת. בכל מקרה יש איזשהם אמות מידה שעל פיהם מקבלים החלטות ובכל מקרה לא כל הציבור יסכים איתם אף פעם. במקרים האלו יש “דת חילונית” שהיא עומדת בבסיס המדינה. בארה”ב זה אפשרי כי הדת השלטת היא הפרוטסטנטיות שבה גישה אינדיבידואליסטית כלפי דת. בארץ זה לא אפשרי כי הדת היהודית אומרת שיש מספר הלכות שצריך ללכת על פיהם גם אם זה לא נוח.

בשביל לעשות בישראל “דת חילונית” שכזו יש צורך להפריד בין היהדות לבין הדת היהודית וליצור “תרבות יהודית חילונית”. זה לא קורה ולא יקרה כי אי אפשר לעשות הפרדה ביהדות בין לאום לדת.

מקור נוסף לטענה של הפרדה בין דת למדינה זה אלו שרוצים לקדם אידיאולוגיות אחרות שסוטרות את הדת ובשבילם הדת צריכה לקבל מקום חלש בחברה (כמו הקומוניזם).

במדינת ישראל הסדרים אלו לא יפתרו שום דבר כי הבעיה היא לאומית ולא דתית וכי יש חטיבות חברתיות הנבדלות אלו מאלו בהשקפותיהן. עם זאת הסדרים פוליטיים יכולים לאפשר “קיום יחד” של דתיים וחילונים.

במדינת ישראל דווקא האופי העקרוני והמהותי של המחלוקת בשילוב עם הרצון ליצור אחדות לאומית הם מה שמכתיב את הצורך בפשרות ובוויתורים הדדיים ולא מקום של ניצול או “אינטרסים”.

?יש לך מה להגיד

You must be logged in to post a comment.