סיכום מתוך: קורבנות – תולדות הסכסוך הציוני- ערבי 1881-2001/ בני מוריס
הקדמה
הציונות הייתה קולוניזטורית מתחילתה אך שונה במהותה מהאימפריאליזם האירופי. היא לא באה לשרת גורם אימפריאלי כלשהו, אלא עם מפוזר שנמפוזר שנדרשה לו פיסת אדמה בה ימצא מקלט בטוח ולהיבנות מחדש כלכלית, חברתית ומדינית. התנועה הציונית, שהתמקדה בארץ ישראל, הגשימה שאיפה זו מראשית שנות ה- 80 של המאה ה- 19 לא מכוח כיבוש כוחני אלא ע"י רכישת קרקעות בכסף והקמת מושבות (קולוניות). המתיישבים הראשונים אמנם ניצלו פועלים זולים מקרב הילדים (כשם שנהוג בקולוניות), אך מהגרי הדורות הבאים השתדלו להימנע מניצול זה הן בשל שיקולי מוסר והן בשל שיקולי תועלת כי רצו להקים משק יהודי נפרד.
הציונות הייתה כרוכה בארגון ובשיגור קבוצות מתיישבים לארץ ישראל וכל יישוב חדש שהוקם היה פגיע מבחינה בטחונית וראה צורך בהקמת יישובים נוספים בקרבתו. אולם, נוצרה מעין מעגליות כיוון שגם הישובים החדשים שהפכו ל"קו חזית" ראו צורך ביישובים חדשים שיגנו עליהם. אחרי מלחמת ששת הימים נעשה תהליך דומה להקמת ההתנחלויות הישראליות ברמת הגולן ומסביב לירושלים.
בין השנים 1947-1881 התפשט המפעל הציוני בהדרגה מכוח רכישת קרקע, כאשר בשלושת העשורים האחרונים נמצא לו מגן בדמות ממשלת המנדט הבריטי ונמצאו ערבים שהיו נכונים לשתף פעולה עימו ולמכור קרקעות ליהודים. לימים התבצעה ההתפשטות הציונית בשתי פעימות כוחניות קצרות ורבות עוצמה במתקפות צבאיות יהודיות: ב- 1948 ההתפשטות הייתה על חשבון המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום על פי החלטת האו"ם, ובשנים שלאחר 1967 ניהלה ישראל מבצעי התנחלות רחבי ממדים בשטחים הכבושים, שחלקם (כמו סיני) פונו כדי לאפשר שלום עם מצרים, אך השאר מקשים עד היום על השגת הסדרי שלום בין ישראל סוריה והפלסטינים.
הערבים תפשו את הציונות ככוח מתפשט כמעט מההתחלה. מנהיגיהם, בארץ ומחוצה לה, טענו שהציונים פועלים להקמת מדינה מהנילוס עד הפרת, שליטה קרקעית שתבוא על חשבונם ובעיקר על חשבון ערביי א"י עצמה. ערבים אלה התייחסו בשלילה כבר מתחילה ל"פלישה" של מתיישבים כופרים שעשויים לקדם חומרית את האזור, אך במחיר נישול כפריים מאדמותיהם וליצור איום על האופי הערבי מוסלמי של האזור. הדאגה לאדמות ולפרנסה גברה עם השנים וככל שגברה לאומיותם החלו לחשוש גם לגורל "ארצם". הפרדוקס הוא שלאיום הציוני היה חלק גדול בגיבוש זהות ערבית פלסטינית.
התנועה הציונית דחקה לשוליים את נושא הערבים בארץ אף על פי שמנו יותר ממליון נפש. ניתן לומר שפעלו מספר גורמים: 1) המתיישבים התייחסו אל ה"ילידים" כחלק מהנוף, עצמים שניתן לנצלם ולא אנשים עם זכויות ושאיפות. 2) מודעות מתמדת לכל הערבים שמסביב הייתה עלולה לשחוק את האמונה במפעל הציוני, לפיכך מוטב היה להתעלם מבעייה זו כמן מנגנון הגנה. 3) דיכוי רגשות אשם- הציונים שאפו מדינית ופיסית לנשל את הערבים ולבוא במקומם, ומפעלם, לפיכך, היה מוטבע בחותם של מוסריות פוקפקת, ככל שהיה מוצדק בשל סבלם של היהודים. אף על פי כן, חרף נוכחותן המובהקת של קהילות ערביות בארץ, עד שנות ה- 20 היהודים היו ה"עם" או ה"אומה" היחידה בארץ. הערבם לא היו קיימים כעם. אלו בעלי ההכרה הלאומית ראו עצמם חלק מ"אומה ערבית" רחבה יותר. הפלסטינים, מעולם לא ירדו באמת לסוף התביעה הציונית את הארץ. לא היה להם עניין בשורשי היהודים בארץ ולא בסבלותיהם בהווה, שהיה המניע העיקרי של הציונות. אי הרגישות למצוקת היהודים העצימה את יחסם השלילי של היהודים כלפיהם, בעיקר בשנות ה- 30 ותחילת ה- 40, אז התנגדו הפלסטינים להגירת יהודים מאירופה וכמה ממנהיגיהם עשו יד אחת עם היטלר. הציונים, מצדם, לא החשיבו את הקשר של הערבים הפלסטינים עם האדמה, או את מקומה של ירושלים כקדושה לאיסלם, ולא היו נכונים להכיר בפלסטינים כעם, אלא רק לאחר עשרות שנים כשלישות הפלסטינית כבר היו מוסדות, מנהיגים ושאיפות משותפות.
נראה שהסכסוך הציוני- פלסטיני שהינו הליבה של הסכסוך הישראלי- ערבי מאופיין בסימטריה והתבוננות הדדית. סימטריה זו נשחקה במידה מסוימת באינתיפאדה של 87', אז עמדו רבים בציבור הישראלי על מצוקת הפלסטינים וייתכן שלפיגועי ההתאבדות בשנות ה- 90 היתה השפעה מסויימת מקבילה, דומה על כמה פלסטינים.
ראשית הסכסוך הציוני-פלסטיני
בתחילה, מספר הערבים הפלסטינים עלה בהרבה על מספרם של המתיישבים הציונים, אף אע"פ שנהנו מאהדת השליטים העותמאנים, הם היו ציבור לא מאורגן, לא מגובש פוליטית שהתאפיין בנאמנויות והתארגנויות כפריות של חמולות. הציונים היו מעטים, אך היו מאורגנים כקיבוץ לאומי החותר למטרה ברורה והיו יעילים בתחום פעילותם ובעלי הנהגה יעילה הממוקדת בשירותה הציבורי שלא צבירת כוח או הון עמדו לנגד עיניה אלא ביצור כוחו של הכלל. הפער הפוליטי איזן את ההפרש הכמותי.
בארבעת העשורים הראשונים של ההתיישבות הציונית, התאפיינה הפעילות הערבית האלימה בהיעדר ארגון ופרצה לעיתים נדירות. לא היה גיוס כללי של משאבים ורצון וכן העובדה שהחדירה הציונית הייתה הדרגתית הקהתה את המודעות הערבית לאיום המתגבר. המהגרים מאירופה נהנו מתמיכה ממעצמות המערב ומשחיתות השלטונות העותמאניים.
רק לאחר נפילת האימפריה העותמנית ועליית המנדט הבריטי, בסוף מלחמת העולם הראשונה, החלה ההתארגנות של הפלסטינים נגד ה"פולשים", אך אז כבר איחרו את המועד כיוון שהציונים כבר התבצרו ביותר מ- 40 יישובים ונהנו מתמיכת המדינית והצבאית של הבריטים (אע"פ שבשונה מהמובטח בהצהרת בלפור הבריטים בלמו את התפתחות המפעל הציוני).
הערבים ניסו בפעילות אלימה להרוג מתיישבים יהודים ולשכנע את הבריטים לחנוק את הציונות, אולם אבדות היהודים בנפש וברכוש היו מעטות והם המשיכו להתרחב. יש לציין כי פרצי האלימות הערבית היו קצרים יחסית, ובחודשים/ שנים שהפרידו בינהם המפעל הציוני גדל וצמח. למרבה הלעג, תקיפות הערבים תיגברו את האהדה לצד היהודים, ודירבנו אותם לשפר את "ההגנה" ולהקים מוסדות שיעזרו בשעת חירום. לעומת זאת, מהפלסטינים, שהונהגו ע"י אליטה לא מוגבשת, נבצר לגבש מוסדות לאומיים יעילים שינהיגו אותם להקמת מדינה. בפרעות שהנהיגו ב- 1921-1920 וב- 1939-1936, בהם עמדו מול הצבא הבריטי וההגנה, לא הצליחו אלא לשרוט את המעטה החיצון של המפעל הציוני. באירועי אלימות אלה הציונים נשארו באסטרטגיית מגננה מפני שבימי העותמנים והבריטים לא היה בכוחם לעבור למתקפה, וכן כיוון שנהנו מהגנת השלטונות לא יכלו להרשות לעצמם לפעול כתוקפים. אולם, בעוד ש"ההגנה" דבקה בדר"כ במגננה, האצ"ל והלח"י הימניים אשר לא סרו למרות מוסדות היישוב הכניסו אמצעים כמו אלימים ומקוריים יותר. במהלך המרד הערבי ב- 1936-1939 פורסמו המלצות ועדת פיל שהציעו לראשונה לחלק את הארץ והציעו לבצע טרנספר של הערבים שיושבים בחלקים שהוקצו ליהודים. לציונים היה זה גם פתרון לכך שאף על פי ההגירה הגדולה בעליות הערבים עדיין מהווים רוב. חרף פסילת תכנית ועדת פיל בידי ממשלת בריטניה המשיכו היהודים לדבוק ברעיון הטרנספר (בראשם בן גוריון). מ- 1937, מגמת ההתפשטות התפוגגה, והזרם המרכזי בציונות השלים עם רעיון של פשרה טריטוריאלית, רגע קובע בתולדות הציונות. ב- 1967 שוב צץ רעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל כולה שסיבך את הסכסוך, אז גם שב רעיון הטרנספר בעקבות 300 אלף פלשתינאים שברחו מהשטחים שנכבשו. התקופה שבין 1936-1939 היתה גורלית במאבק הלאומי של הערבים הפלשתינאים, אך הם לא התגייסו כיאות למרד ולא הונהגו כמו שצריך. בנוסף, למרות שניצבו בפניהם שני פתרונות סבירים לסכסוך (ועדת פיל והספר הלבן) הם פסלו את שניהם חרף עצות העולם הערבי. לאחר השואה גדל כוחו של המסר הציוני וכן גדלה תמיכת יהדות עולם והדמוקרטיות המערביות ברעיון הקמת מדינה יהודית.
מלחמות
הפלשתינאים אמנם היו מאוד קיצוניים בהצהרותיהם, אך בשום שלב לא התארגנו למלחמה טוטאלית. מלחמתם ביישוב ב- 1947 התאפיינה באקראיות ולא היה להם הכוח להמשיך ולעמוד בה, לעומת היישוב שהתכונן במידה מספקת והלם בכוחות הערבים. רק בעקבות מלחמת ששת הימים הפלשתינאים חזרו לזירה "כשחקנים ראשיים". הוויית הגלות והפליטות, שנוצרה בעיקר מכוח הנשק הישראלי, היתה מקור חשוב של מתח ודחף לאלימות בלתי פוסקת כמעט בין שנות ה-50 ועד שנות האלפיים.
מדינות ערב, כמו הפלשתינאים לפניהם, נחלו מפלה ב- 48' וגם המלחמות הבאות. הסיבה היתה נעוצה בעיקר בפער התרבות- טכנולוגי ברמת הארגון וההתגייסות הלאומית, באמצעי הלחימה ובנסיון ובמיומנות הצבאית. מ- 48 הדגש בישראל על נושא הביטחון היה גדול וכל שאר הנושאים הונחו על "אש קטנה" (גיוס חובה, גיוס נשים ועוד). המוטיבציה היתה גורם נוסף להצלחה במלחמות- הישראלים ידעו שאין להם ארץ אלטרנטיבית לחזור אליה וחשו כי מדובר בהווית הבס או הישמד. גם קירבת קווי החזית לביתם של התושבים השפיעה על כך. עד הופעתן של קבוצות קיצוניות בשנות ה-80, היתה המוטיבציה הערבית נחותה מזו של הישראלים כי היה להם עורף גיאוגרפי שאליו ניתן להימלט בעת הצורך. האליטה השלטת בעולם הערבי היתה בד"כ שקועה בבעיות מקומיות וראו בשכניהם אויבים גדולים יותר ופלסטין לא הייתה ארצם-הם.
הצבא הישראלי היה כמעט תמיד מאומן יותר ומנוסה יותר מאויביו, בעל יתרון אווירי ושל שריון, ולטובתו פעלה גם אחדות הפיקוד. עימותי ביניים, אשר אופיינו בלוחמת גרילה וטרור, נחוו לעיתים כטראומתיים יותר ממלחמות קונוונציונליות- צה"ל התקשה להתמודד עם המסתננים הפלשתינאים בין 56'- 49', במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ ובדרום לבנון ובשטחים.
עשיית שלום
מלחמות ישראל- ערב גרמו לרוב העולם הערבי להכיר בעוצמת ישראל וחיוניותה וכפו עליו להשלים עם קיומה המתמשך של מדינה יהודית. אולם המלחמות לא התוו לתהליך השלום מסלול ישיר. אחרי 48' הן ישראל והן העולם הערבי לא היו מוכנים לפשרה. ההשפלה של הערבים ובעיית הפליטים הקשו על השלמה עם קיום מדינת ישראל. ב- 56' ההסכמים של ישראל עם מעצמות המערב העמיקו את חשדנות הערבים וכך גם החוויה המשפילה במלחמת 67' שבעקבותיה היו לישראלים נכסי שטח אותם יוכלו להמיר תמורת שלום. בתקופה זו גם התחדשה מגמת ההתפשטות בישראל שבאה לידי ביטוי בהתנחלויות. מאוחר יותר, הפלישה ללבנון עשתה את אש"ף לשותף סרבני לשלום. רק בעקבות האינתיפאדה ב- 87' ההנהגה הישראלית נכנסה לעמדה מתונה יותר ולנכונות לוויתורים וכך גם הנהגת אש"ף בעקבות התקוממויות ולחצים עממים בשטחי הכיבוש. אירועים אלו אפשרו את ועידת מדריד ומאוחר יותר את הסכמי אוסלו שכללו הכרה הדדית והתפנות ישראלית משטחים כבושים.
האומנם שלום?
אף על פי שכבר נראה שלום יציב למדי עם מצרים וירדן, מגמות אסלאמיות קיצוניות עדיין עלולות לערער את המשטרים הערבים המתונים שכבר כרתו שלום. סוריה ולבנון עדיין עומדות מחוץ לתהליך השלום, ומדינות שאינן שכנות לישראל כמו עיראק, אירן, לוב וסודן מציבות את השמדת ישראל בראש סולם העדיפויות של מדיניות החוץ שלהן. והחשוב מכל, הפסילה הפלשתינאית את ההצעות מרחיקות הלכת של ישראל ב- 2000 והתפרצות אינתיפאדת אל אקצה מקרינות לרעה על סיכויי הסדר שלום ישראלי- פלשתינאי בעתיד הקרוב.
