במהלך השביתה הגדולה והמרד הערבי של שנת 1936 מינתה ממשלת בריטניה ועדה מלכותית – ועדת פיל – שחקרה את גורמי המהומות בארץ, את דרכי הגשמת המנדט ואת תלונות הערבים והיהודים כלפי ממשלת המנדט. דיוני הוועדה התמקדו בשלושה נושאים עיקריים: עתידה המדיני של הארץ וצורת השלטון שיונהג בה. ההגירה לארץ והעברת קרקעות מערבים ליהודים. שאלת ירושלים לא הועלתה כנושא בפני עצמו.
ב-7 ביולי 1937 פרסמה הוועדה דו"ח שלראשונה קבע כי המנדט של חבר הלאומים הפך לבלתי ניתן לביצוע והמליצה על חלוקת הארץ. הקבינט הבריטי אישר את תוכנית החלוקה באופן עקרוני, אך ביקש מידע נוסף. בעקבות הפרסום מונתה בשנת 1938 ועדת וודהד לבחון אותה לעומק ולהמליץ על תוכנית חלוקה ממשית.
הוועדה החליטה לחלק את הארץ לשלושה חלקים כאשר ירושלים תישאר באזור המנדטורי כמו גם בית לחם ופרוזדור צר אל הים שסופו ביפו. פרסום מסקנות ועדת פיל ביולי 1937 עורר התנגדות בקרב ערביי א"י ובתנועה הציונית עוררה הצעת החלוקה פולמוס נוקב. גם לממשלת בריטניה היה ברור כי תכנית החלוקה איננה ישימה.
בקרב הנהגת הציונות היו מחלוקות קשות עם מסקנות ועדת פיל וועדת וודהד. הצעת החלוקה נדחתה עקרונית אך לא באופן נחרץ כבסיס ראשוני להקמת מדינה ולמו"מ.
הערבים התנגדו נחרצות לתוכנית החלוקה וגינו אותה פה אחד. הוועד הערבי העליון התנגד לרעיון של מדינה יהודית וקרא למדינה פלסטינית עצמאית מודרנית בה ישמרו זכויות היהודים. הערבים גם דרשו להפסיק את העלייה היהודית ואת קניית הקרקעות מידי ערבים, וכן את מה שראו כאפליה של שלטונות המנדט כלפי הערבים. לטענתם, החלטת הבריטים על חלוקה הייתה "משפט שלמה" בו הם הורו לחלק ארץ שלא הייתה שלהם ועל חשבון תושביה המקוריים.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
ראו גם: ירושלים לדורותיה – סיכום קורס
