ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הסכסוך הישראלי פלסטיני –

באופן סכמטי, אחד הויכוחים הגדולים לגבי הסכסוך הוא האם הוא בשל ליישוב או האם הוא בשל רק לניהול. לבני ואולמרט, מחד, טוענים כי יש ליישב את הסכסוך, וביבי, מאידך, מעוניין ליישם אסטרטגיה של ניהול. כיצד נקבע מי צודק?

נקודת המוצא שלנו היא של סכסוך. היעד הוא יישובו. השאלה היא כיצד מעריכים את האפשרות להגיע מהסכסוך אל הפתרון שלו. השאלה היא האם יש מצב בו לשני הצדדים קיים אינטרס ורצון להגיע להסדר קבע משותף, ואמצעים ליישומו.

כרגע, ישראל מחזיקה ב-78% מהשטח שבין הים לנהר, והיתר מוחזק בידי הפלסטינים. מבחינת אוכלוסייה, יש ויכוח האם מדובר על שיעורים של 50-50 או 60-40 לטובת היהודים. מי שטוען כי מדובר ביחסים של 50-50, מחזיק בעמדה המחייבת היפרדות מהפלסטינים מכיוון שהתוצאה היא למעשה קיומה של מדינה דו לאומית.

הפערים הפוליטיים נובעים מהערכות שונות של המצב בשטח –

השמאל הישראלי – שאיפה לפתרון תמידי, כאשר הסוגיות הבעייתיות נוגעות לפליטים, זכות השיבה, וריבונות על המקומות הקקדושים.

החמאס – הפסקת אש של 10 שנים, בתנאי לחזרה לגבולות 67, פירוק ההתנחלויות, זכות השיבה בכל א"י. הסדר זה מעניק לפלסטינאים הכל ולא מחייב אותם לדבר.

הפת"ח – יש הצעות רבות על השולחן, כמו מתווה קלינטון, אנאפוליס ויוזמת ז'נבה. קלינטון תומך בחלוקה ע"פ קווי 67, עם תיקוני גבול ביחס של 1:1, כאשר בירושלים מה שיהודי נותר יהודי וההיפך (מה שמעניק מוטיבציה כרגע להרחיב את ההתיישבות), ללא זכות השיבה בשטחי א"י. הסכם ז'נבה הוא מעט יותר מפורט. אולם, בכל ההסדרים הללו לא ברור אם מדובר בהסדר קבע. זה טבעי בסכסוך מתמשך, מכיוון שכל צד חשדן מאוד ביחס לצד הנגדי, ולכן לא שש לעשות את הויתורים, שבמקרה וההסכם לא יתממש, יזקפו לרעתו.

עולה שאלה – לטובת מי עומד הזמן?

אם צד אחד רוצה הסכם מהר, והצד השני חושב שהזמן עובד לטובתו, לא יהיה הסכם בזמן הקרוב. חברה שפיתחה מנגנונים חזקים להתמודדות עם סכסוך, היא חברה שיכולה לחשוב שהזמן עובד לטובתה. הפלסטינאים מאמינים כי הזמן עובד לטובתם, מכיוון והם מורגלים יותר בסבל.

עלינו לזכור כי יכול להיות שהסכסוך גם לא בר ניהול. פתרון דורש יכולת משמעותית משני הצדדים. ניהול סכסוך דורש יכולת חד צדדית לגרום למחיר של המשכו להיות פחות גבוה. מדינת ישראל, ע"י בניית החומה ויכולת מודיעין, הצליחה להביא את הטרור הפלסטיני לרמה נסבלת. בשנים שלפני חומת מגן המחיר ששילמה החברה הישראלית התחיל להיות מחיר אסטרטגי. הערך של ההטרדה הגיע לרמה של איום אסטרטגי, שגרם לאנשים לעזוב את הארץ.

חלק מהציבור בישראל, כגון שלום עכשיו, חושב שאפשר וצריך לפתור את הסכסוך עכשיו (יענו שלום, עכשיו). העמדה הזו הופכת לפחות ופחות פופולארית. חשוב לציים כי ייתכן ועמדתה של ציפי לבני אינה באמת פתרון, אלא טקטיקה של ניהול סכסוך, המתבצעת באמצעות דיבור עם הצד הנגדי.

המעבר בין ניהול לפתרון הוא בעייתי לאור דבריו של ברטל על מנגנוני ההתמודדות. אם צד צריך לפתח תחושה שמולו עומד צד לפתרון, כאשר השאיפה הפוליטית המוצהרת שלו היא לא לאפשר לו עצמאות מדינית, הוא רואה בצד השני לא רק צד בסכסוך אלא אויב. מול אויב לא רק צריך להגיע להסדר, אלא להכרעה, בעיקר אל מול הצהרות מפורשות על שאיפה מתמדת להשמדת ישראל. השינוי של המסגרת המחשבתית, לחשוב שאויב יכול להיות שותף לתהליך של יישוב סכסוך, הוא דבר לא קל. לכן, בחלק גדול מהמקרים תהליכי הפיוס התחילו אחרי ניצחון משמעותי. דבר כזה התרחש בישראל במלחמת ששת הימים, אולם הניצחון הזה לא הניב הישג מדיני, מכיוון שהוא נתפס ע"י הערבים כחלק ממהלך יחסים ארוך יותר בין הצדדים.