אן אפלבאום על פיתויי הדיקטטורה

ב*דמדומי הדמוקרטיה: משיכתה המפתה של האוטוריטריות* (Twilight of Democracy: The Seductive Lure of Authoritarianism), מציעה העיתונאית היהודיה-פולנית/אמריקאית זוכת פרס פוליצר אן אפלבאום ניתוח מעניין לסיבה לעלייה בעניין ברעיונות אוטוריטריים בהקשר של פופוליזם גואה, לאומנות מתגברת וקיטוב פוליטי ברחבי העולם.

פיתוי הפשטות בעולם מורכב

אחד הטיעונים המרכזיים של אפלבאום הוא שהפלורליזם והמורכבות הטבועים בדמוקרטיה הופכים אותה למאכזבת בעבור אנשים רבים. דמוקרטיה, במהותה, דורשת משא ומתן, פשרה והכרה בנקודות מבט מגוונות. תהליך זה יכול להיות מבולגן, איטי, מתסכל ובלתי-מוכרע, במיוחד בעולם שמציע סיפוקים מיידיים מחד ומאידך הולך ומתקטב לכדי דיכוטומיות. למי שמרגיש מנוכר או מתקשה להתמודד עם המורכבות הזו, הסמכותנות מציעה אלטרנטיבה מפתה. מנהיגים אוטוריטריים מבטיחים פעולה ברורה ונחרצת וחזרה לחזון פשוט ומאוחד יותר של החברה, משוחרר מחילוקי הדעות ואי הוודאות המאפיינים ממשל דמוקרטי.

אפלבאום טוענת שהכמיהה לפשטות אינה חדשה. לאורך ההיסטוריה, תקופות של תהפוכות חברתיות ופוליטיות הובילו לא פעם לכמיהה למנהיגות חזקה וסמכותנית שיכולה לכפות סדר ולפתור סכסוכים. חנה ארנדט למעשה הציע ניתוח דומה ב"שורשי הטוטליטריות" כשניסתה להסביר כיצד הקושי להתמודד עם מציאות משתנה דחף אנשים לידי משטרים טוטליטריים כמו הנאציזם, פשיזם, קומוניזם וכו'. מה שמעניין את אפלבאום הוא שבחלוף מאה שנים נטיות אלו חוזרות וזוקפות את ראשן גם בחברות עם מסורות דמוקרטיות עמוקות.

נוסטלגיה ופוליטיקת הזיכרון

אפלבאום מתעמק בתפקידה של הנוסטלגיה בעליית האוטוריטריות. תנועות ומנהיגים אוטוריטריים רבים מסתמכים על חזון רומנטי של העבר, ומבטיחים להחזיר את "תור הזהב" האבוד שהיה כביכול יציב, משגשג ומאוחד יותר. פנייה נוסטלגית זו חזקה במיוחד בחברות שעברו שינוי מהיר, בין אם בשל גלובליזציה, התקדמות טכנולוגית או שינויים בנורמות החברתיות, והן מתרפקות על דמיונות של עבר פשוט וטהור יותר.

לדוגמה, במדינות כמו פולין והונגריה, שבהן יש לאפלבוים קשרים אישיים, היא מאבחנת כיצד מנהיגים אוטוריטריים בונים את כוחם על ידי טיפוח רגשות של נוסטלגיה לאומנית. מנהיגים אלה מעוררים זיכרונות מתקופה שבה האומה נתפסה כחזקה יותר, הומוגנית יותר ופחות נתונה להשפעות חיצוניות. הנרטיב הזה, למרות שלעתים קרובות אינו מדויק מבחינה היסטורית או פשטני מדי, מהדהד עמוקות עם אלה שחשים עקורים או נדחקים על ידי התפתחויות עכשוויות.

תפקידן של האליטות: משומרי הדמוקרטיה למאפשרי סמכותנות

חלק ניכר מהניתוח של אפלבאום מתמקד בתפקידן של האליטות הפוליטיות והתרבותיות במעבר לעבר אוטוריטריות. היא מציינת שרבות מהאליטות הללו, שפעם דגלו בערכים דמוקרטיים ליברליים, הפכו לתומכי מפתח של מנהיגים ותנועות אוטוריטריות.

האליטות הללו, שהן לרוב משכילות וקוסמופוליטיות, אינן חסינות מפני הפיתוי של סמכותנות. במקרים מסוימים, הם מונעים מרצון לשמור או לשפר את מעמדם והשפעתם בעולם המשתנה במהירות. במקרים אחרים, הם מונעים מאמונות אידיאולוגיות אמיתיות, מתוך אמונה שסמכותנות מציעה פתרון יעיל יותר לבעיות העומדות בפני החברות שלהם. אפלבאום טוענת שהבגידה הזו מצד האליטות מסוכנת במיוחד מכיוון שהיא מעניקה אמינות ותמיכה אינטלקטואלית למשטרים אוטוריטריים, והופכת אותם לקלות יותר לעיכול על ידי הציבור הרחב.

ההשפעה של טכנולוגיות תקשורת מודרניות

אפלבאום בוחנת גם את תפקידן של טכנולוגיות התקשורת המודרניות בהגברת הנטיות הסמכותניות. היא מקבילה בין השפעת הדפוס בתקופת הרפורמציה לבין השפעת המדיה החברתית ופלטפורמות דיגיטליות אחרות כיום. הטכנולוגיות הללו הקלו על מנהיגים אוטוריטריים להפיץ נרטיבים מפצלים ומקוטבים, להגיע לקהלים עצומים במהירות וביעילות חסרות תקדים.

האינטרנט, לדברי אפלבאום, לא רק הקל על הפצת תיאוריות קונספירציה וחדשות מזויפות, אלא גם יצר תאי תהודה שבהם אנשים בעלי דעות דומות מחזקים זה את האמונות של זה. סביבה זו מקלה על מנהיגים אוטוריטריים לתמרן את דעת הקהל ולגייס תמיכה באג'נדות שלהם. ההפצה המהירה של המידע, יחד עם שחיקת תפקידה של שמירה על הסף של התקשורת המסורתית, תרמו לפיצול המרחב הציבורי ולהחלשת השיח הדמוקרטי.

תופעה גלובלית

אפלבאום לא מגבילה את הניתוח שלה לאירופה אלא מרחיבה אותו למקומות אחרים בעולם, כולל ארצות הברית, שם היא צופה במגמות דומות. עלייתם של מנהיגים פופוליסטים כמו דונלד טראמפ, המנצלים פחדים, טינה וכמיהה לעבר שמעולם לא היה קיים באמת, היא חלק מאותה תופעה רחבה יותר. מנהיגים אלה, לפי אפלבאום, משתמשים ברטוריקה מפצלת ושעיר לעזאזל כדי לבנות את כוחם, ולעתים קרובות מערערים את המוסדות והנורמות הדמוקרטיות בתהליך.

ההשלכות של המעבר הזה לעבר סמכותיות הן עמוקות ומרחיקות לכת. אפלבאום מזהירה שברגע שמנהיגים אוטוריטריים צוברים כוח, הם מבקשים לעתים קרובות לבסס את עמדתם על ידי פירוק מוסדות דמוקרטיים, דיכוי התנגדות ותמרון התקשורת. תהליך זה עלול להיות קשה לשינוי, מה שיוביל לשחיקה הדרגתית של חירויות דמוקרטיות ולעליית משטרים דכאניים יותר ויותר.

כיצד להגן על הדמוקרטיה

בפרקים האחרונים של *דמדומי הדמוקרטיה*, אפלבאום שואלת מה ניתן לעשות כדי להתמודד עם עליית הסמכותנות ולשמור על הדמוקרטיה. היא מדגישה כי דעיכת הדמוקרטיה אינה בלתי נמנעת, אך היא מצריכה מאמץ אקטיבי ומרוכז כדי להגן עליה במיוחד על עקרונות דמוקרטיים כמו שלטון החוק, חופש העיתונות וכבוד לפלורליזם ולגיוון.

אפלבאום גם מבקשת לשים לב שמאחורי נרטיבים נוסטלגיה וחיפוש אחר פשטות "טבעית" מסתתרים לעתים ניסיונות לערער את הדמוקרטיה ולחתור תחתיה. דמוקרטיה דורשת סבלנות, סובלנות ונכונות להתמודד עם מורכבות ואמת יחסית. אם חברות מודרניות לא יוכלו לשמר ולשפר את התכונות האלו בהן, הן לא יוכלו להמשיך להיות דמוקרטיות. כדי לעשות את זה יש להשיב את האמון במוסדות הדמוקרטים דרך טיפול בסיבות היסוד לדעיכתם: שחיתות, מגזריות, אי-שוויון כלכלי, גזענות ועוד. רק כך ייתכן שניתן יהיה להתמודד עם פיתויי האוטוריטריות ולחזק את החוסן הדמוקרטי.