תולדות המחשבה המדינית: ניקולו מקיאוולי
סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית, תת החלק המחשבה המדינית בימי הביניים וחלק ממאגר הסיכומים והמשאבים בנושא פילוסופיה באתר.
1469-1527 שנות חייו של מקיאוולי (מאוית גם מקיאבלי). מקיאוולי נולד לתהליך לא יציב כבן למשפחה עשירה שירדה מנכסיה. את שנות נעוריו הוא מעביר תחת מה שמכונה "תור הזהב" של איטליה, הוא מקבל חינוך מאוד הומאני. בתקופתו מתחלפים בתי המלוכה- בית מדיצ'י יורד מהשלטון בסוף המאה ה-15 במקומו עולה בית סודריני. בתוך עולם זה מנהל מקיאוולי את חייו הבוגרים- הוא מבצע שורה של תפקידים דיפלומטיים, מכהן במועצת העשרה (סוג של ממשלה) הוא מבצע שליחויות מדיניות בהן הוא נחשף למודלים הפוליטיים של מדינות אחרות המהוות את התשתית לכתביו המאוחרים. הוא מזהה כי אם תמשיך איטליה במודל הפוליטי הארכאי שבו היא חיה היא הולכת להיעלמות ולמחיקה מוחלטת. ספרו החשוב והמוכר ביותר של מקיאוולי הוא "הנסיך".
רקע למקיאוולי:
חשוב להבין כי נעשה דילוג משמעותי בזמן שהוא בעייתי מאחר ובין היוונים למקיאוולי יש תווך גדול של כתיבה הנקראת הגות ימי הביניים, הגות דתית וכתיבת פילוסופיה סינית- לא מערבית כאשר אנו מדברים על 3 כיוונים:
- ההגות הנוצרית- בעיקר של ראשית הנצרות במאה הרביעית והשמינית לספירה.
- רמב"ם– המושפע מאפלטון ומודל מלך הפילוסוף ואריסטו.
- הגות אסלאמית- מאוד מושפעת מההוגים היוונים.
החלק החיובי של הדילוג הוא מעבר מפילוסוף ריאליסט מוסרי לריאליזם אה מוסרי קיצוני, זהו הפילוסוף היחיד שנלמד המפריד בין מוסר ופוליטיקה. מקיאוולי מייצג בכתיבתו חוליית מעבר בין הגות ימי הביניים להגות המודרנית והפילוסופיה של העת החדשה. כתיבתו כוללת רעיונות השייכים לעבר ולעתיד. הוא זכור כשובר מוסכמות בסיסיות במחשבה מדינית, כשהעיקרית היא הפרדת הפוליטיקה והמוסר.
העיסוק במוסר פוליטי לא מעניין אותו הוא דן במדינאות מעשית.
התקופה בה מקיאוולי כותב מורכבת- תקופת מעבר מימי הביניים לעת החדשה, תקופת הרנסנס שיוצרת יצירה עצמאית אינטנסיבית משל עצמה דבר לא אופייני לתקופת מעבר כל כך קצרה בת מאתיים שנה. תקופה זו מייצרת המון תרבות- אומנות, כתיבה, מחקר מדעי אחרי 1000 שנה של תקופת ימי הביניים בה כמעט ואין כתיבה פילוסופית, חקירה מדעית ומינימום של יצירה תרבותית בשל שליטת מוסדות הכנסייה. בנוסף אנו מוצאים שינויים פוליטיים מרחיקי לכת ושינויים במעמדות חברתיים.
מקיאוולי מייצג את המעבר בתפיסה בין ימי הביניים לעת החדשה, הוא מייצר משהו חדשני. הוא ככל הנראה דמות דומיננטית ועדיין קשה לומר כי הוא הוגה מודרני בין השאר מאחר והוא כותב באיטליה המתעכבת בצעדיה לקראת המודרניזציה.
תקופת הרנסנס, תקופתו של מקיאוולי: התחדשות, עומד בסימן תחיית העולם הקלאסי בניגוד לסגפנות, לישועת הנפש שאפיינה את החשיבה הנוצרית של ימי הביניים שמתייחסת לעולם הזה כמסדרון לקראת חיי העולם הבא- אלו חיי תיקון בהם יש לא מעט סבל על מנת להגיע לעולם הבא. לעומת זאת הרנסנס רואה את תחיית הנפש בעולם הזה. בימי הביניים המדינה היא תוצר אלוהי כאשר הכנסייה היא השולטת.
הרנסנס אינו תהליך של חילון במובן של כפירה באל אלא תהליך חילון של הפרדה/הינתקות בין מוסד הכנסייה למוסד המדינה. אנו רואים התעמקות בכתבים קלאסיים ועתיקים, חזרה לאידיאל היופי של העולם העתיק שחזור של תרבות יוון ורומא. ישנה חקירה של הטבע, תגליות אדירות (כדור הארץ סובב סביב השמש וסביב עצמו, גילוי יבשת אמריקה 1492) ישנה הפרדה בין דת ליצירה תרבותית שהולכת ומתרחבת הודות להמצאת הדפוס.
החשיבה "החדשנית": המחשבה החדשה שמייצג מקיאוולי מדברת על כך כי הדת אינה מספקת את צרכיו של האדם באופן מלא. אנו רואים חזרה לשאלות בסיסיות שענינו את היוונים- מערכת היחסים בין האדם לטבע, חוזרת הטענה כי הקשר בין האדם ליקום הוא בלתי אמצעי, אין תיווך בניגוד לחשיבה הנוצרית הגורסת כי הקשר בין האדם ליקום מתווך על ידי האלוהות כאשר המשמעות היא שאסור לחקור את הטבע. ברנסנס התחדשה חשיבה הומניסטית המציבה את האדם במרכז- תהליך התהוות של הפרט. האדם מתחיל להיתפס כבעל ערך בפני עצמו, האדם הוא מקור האושר של עצמו בניגוד לימי הביניים בו מקור האושר של האדם הוא האל.
מבנה פוליטי מדיני:
במאה ה-16 אנו רואים דעיכה במבנה הפיאודלי (זוהי מערכת של מלוכה שבה יש ביזור בו המלך מקנה סמכויות וזכויות למעמדות מתחתיו, זכויות אלו הן בעיקר זכויות קרקע שהופכות להיות זכויות כלכליות, השליטה על קרקע מייצרת את ההתפתחות הכלכלית, במודל חלק גדול מהאוכלוסייה הוא רכוש של בעלי הרכוש) ותחייתו של מודל המלוכה האבסולוטי השולטת בכל.
במקביל לתהליך זה מתחיל התהליך האימפריאליסטי המייצר מדינות יותר גדולות המתרחבות בגלל הכיבושים. אנו רואים מודלים שמאוחר יותר נקרא להם מדינות לאום- המבוסס על מעמד ביניים גדול.
איטליה עצמה- מדינתו של מקיאוולי:
איטליה של הרנסנס מזכירה את יוון הקלאסית יותר- מחולקת למספר יחידות פוליטיות עצמאיות. במאה ה-15 מדובר בחלוקה ל-5 יחידות: הרפובליקה של וונציה, הדוכסות של מילאנו, פירנצה, ממלכת סרדיניה ומדינת האפיפיור. כל אחת מהיחידות היא יחידה מסחרית עשירה והיא הבסיס לפריחה התרבותית של הרנסנס שהוא תוצר איטלקי. אנו רואים מודלים המתחילים כרפובליקות הנשלטות על ידי קהילות של סוחרים שעם הזמן עוברים לשלטון יחיד שנעזר בצבא שכירי חרב על מנת להבטיח את השלטון. השילוב של חוסר צבא ועושר מדיני גדול יוצר פיתוי למדינות המתרחבות לכבוש אותה. באיטליה עצמה מתחיל מאבק פנימי של בתי מלוכה שעולים ויורדים כל 15-20 שנה. כל זה הופך אותה לקורבן למסעות כיבושים ושוד של צרפת וספרד, עד שהיא נמחקת לחלוטין.
ראה גם:
