לסלוח על הבלתי נסלח: דרידה ופרדוקס הסליחה

כשאנחנו מבקשים סליחה ממישהו, מה אנחנו רוצים ממנו? כאשר מישהו סולח, מה קורה? למי ניתן הכוח לסלוח ומה קורה אם הוא מסרב להשתמש בו?

נושא הסליחה מעלה שאלות רבות שאחת מהן היא מה שמכונה "פרדוקס הסליחה". יותם בנזימן מסביר בספר המוקדש לנושא ("לסלוח ולא לשכוח") את פרדוקס הסליחה כך: "סליחה אפשרית רק במקום שקיים עוול . ככל שהעוול גדול יותר כן יש יותר על מה לסלוח. אולם ככל שיש יותר על מה לסלוח כן יש לסליחה פחות הצדקה, משום שהעוול גדול יותר, הפוגע פוגע יותר, והנפגע נפגע יותר".

 הפילוסוף הצרפתי-יהודי ז'אק דרידה עסק רבות בפרדוקס הסליחה. הוא טען כי "רק על הבלתי נסלח ניתן לסלוח" (במאמר בשם "קוסמופוליטניות וסליחה"). הוא הסביר כי על מה שניתן לסלוח לו אין צורך בסליחה, מאידך סליחה נדרשת רק במקומות בהם העוון הוא כזה שאינו מצדיק סליחה, ועל כן לא ניתן לסלוח עליו. יש בסליחה אם כך משהו שחורג מהרגיל, מההגיוני, מהמתבקש. סליחה היא כמו דבר מה שלא אמור לקרות, סליחה שלא אמורה להתקבל, אך בדרך נס כן.

בעיה נוספת עליה מצביע דרידה היא כי האמירה "אני סולח לך" יכולה למעשה להיות ביטוי כוחני של עליונות. בסליחה הסולח לוקח לעצמו את הכוח של הסליחה ומשתמש בנדיבות שלו על מנת להותיר את עצמו בעמדת כוח ואת הנסלח בעמדת כפיפות. בעבור דרידה "סליחה טהורה" היא "סליחה ללא כוח". זוהי סליחה בלתי מותנית שניתנת ללא טענה להיררכיה ומבלי להציב אף אחד מעל השני. זוהי סליחה שניתנת לאדם ללא תנאי, מבלי לתבוע ממנו משהו בתמורה או להשאיר אותו מחויב לסליחה הזו. זוהי הסליחה הבלתי אפשרית, ובעבור דרידה, זו הסליחה היחידה שיש.

ראו גם:

מה שאינו עוזב אותנו לעולם: ז'אק דרידה על הבית כשפת אם

עמנואל לוינס על העבודה, אהבת החיים והעצמי

סיפור מגדל בבל וקריסתה של המשמעות

האם האימפריאליזם עדיין איתנו?

אחר שגרם סבל רב במשך מאות שנים משנה האימפריאליזם את האופן בו הוא פועל אך לא בהכרח נעלם מהעולם שאותו הוא ממשיך לעצב

עוד דברים מעניינים: