תולדות המחשבה המדינית: אריסטו
הסיכום שלפניכם הינו חלק מאוסף הסיכומים בקורס תולדות המחשבה המדינית וחלק ממאגר הסיכומים בפילוסופיה באתר.
384 לפנה"ס עד 322 לפנה"ס
רקע כללי: מבחינת רוחב היקף עיסוקים ותחומים אריסטו הוא אחד ההוגים החשובים ביותר בתרבות המערבית, פילוסוף מדעי ומדיני כאחד. הוא משתמש במסקנות בדברים שהוא מפענח במדעי הטבע להסקת מסקנות פוליטיות למשל: הסקותיו לגבי מי שמתאים לשלטון הוא על פי מתאם ביולוגי, אריסטו עורך חלוקה מגדרית מולדת לתפקידים בחברה. (רק בארבעים שנים האחרונות מערערים על קביעה זו הפמיניסטיות)
את השפעתו של אריסטו ניתן למצוא אצל פילוסופים רבים (בימי הביניים- פילוסופים מוסלמים, יהודים (הרמב"ם)) משתמשים במושגים שלו. אריסטו מייצר תיאוריה של אסטרונומיה, פיזיקה- תפיסות הנפסלות בגילויים של גלילאו. תחום אחד שאנחנו עדיין נשענים עליו- תחום הבוטניקה שמקורה באריסטו. אותה שיטת חקירה שהוא מפעיל בחקר בוטניקה הוא מפעיל בחקר פוליטיקה. אריסטו מייצר בעצמו הרבה מאוד המשגה- הרבה דברים שהוא אומר ולא ממשיג במילה מקבלים המשגה בימי הביניים.
שיטת חקירתו מורכבת משני אלמנטים:
1. אינדוקטיבית- בניגוד לאפלטון– אריסטו מסיק מהפרט אל הכלל. הוא מסתכל במציאות ובפרטיה, מקבל אותה ומסיק מסקנות כלליות. אריסטו הוא הריאליסט הראשון. טענת אריסטו כי ניתן ללמוד מהמציאות, לכן המודלים שלו הן פחות רדיקליים וקל יותר לקבלם.
2. פרטנות- אריסטו אסף הרבה פרטים במחקריו עד רמת האובססיה. במחקר בו אנו נתעסק הוא אסף 158 חוקות של מדינות אחרות.
מבחינת כתביו של אריסטו אנו מבחינים בין 2:
1. החיצוניים- פנו לקהל הרחב וככל הנראה היו פשוטים יותר- לא קיימים היום.
2. הפנימיים- היו יותר מורכבים והשתמשו בהם במוסד האקדמי אותו הקים- "ליקיון". זהו הטקסט שלנו.
ישנם שלושה סוגי פעילות, בהבדלה של מטרה, תכלית ולשם מה אנו צריכים את הפעילות:
1. תיאוריה/ עיון- התבוננות במהות הדברים ובהקשרים ביניהם. המטרה היא להכיר את העולם ולהבין אותו. אנו מנסים להבין את התכליות בפני עצמם, את הרעיון.
2. פרקסיס/ פרקטיקה- העשייה, התנהגות אנושית- איך אנו מתנהגים ביחסים בין אדם לזולתו, אדם למדינה. תורת המדינה ותורת המוסר עוסקות בפרקטיקה, הן נשענות על תיאוריה אולם אומרות איך אנשים מתנהגים או איך צריך להתנהג כשמדובר באתיקה.
3. פואסיס/ – מתייחס ליצירה הפיזית. הוא מדבר על מלאכות ואומנויות, התוצר הפיזי שיש ביד כשהמוצרים נפרדים מתהליך היצירה עצמו. היצירה זה העשייה ומה שנשאר זו יצירה בפני עצמה. יש לנהל בדיון ביצירה כדי לקבוע את המטרה של היצירה ולפי זה נקבע את הקריטריונים המתאימים למזה מוצר טוב. ניתן לראות כי אריסטו הוא היררכי, יש לו הגדרות מדויקות למה זה מוצר טוב ומה פחות טוב. את ההיררכיה הזו הוא מייבא לפוליטיקה.
הטענה של אריסטו היא כי האדם הוא יצור שוחר דעת ובמקביל הפילוסופיה היא מדע אלוהי:
זוהי טענה בעלת אופי פרדוקסאלי (סתירה פנימית) מצד אחד טבע האדם הוא לדעת ולהתרחב בידיעה, מצד שני הפילוסופיה הוא מדע אלוהי. [(אריסטו הוא אדם מאמין – הוא לא יכול לערער לגמרי על הסדר הקיים, הוא לא רדיקאלי). על אף שאריסטו הוא ריאליסט, זה לא אומר שהוא פרגמטיסט – הוא לא רק לומד מהמציאות. הוא מאמין באמיתות מוחלטות – זוהי נקודת הדמיון הראשונה בין אפלטון לאריסטו. בכל זאת יש אמיתות מוחלטות, והתרגום שלהן הוא תרגום אתי, מוסרי.]
לאדם כיצור שוחר דעת יש רצון ללמוד את מדע הפילוסופיה כלומר, יש לו רצון לחרוג מהטבע האנושי ולחפש דעת אצל האלוהים. הוא בעת ובעונה אחת מממש את טבעו וגם חורג ממנו בעצם חיפוש המידע. יש סתירה בין מימוש הטבע לחריגה מהטבע של האדם. אריסטו אינו פותר את הסטירה אולם טוען כי האדם והפילוסופיה הם חלק מהטבע. בתוך תהליך טבע האדם מגיע לשלמות מלאה רק כשהוא מחפש דעת,עושה תהליך עיון. רק המחשבה החיפוש והלמידה הופכים את האדם לשלם. אדם שלם לפי אריסטו- רוחני ומוסרי. אדם יכול להפוך להיות מוסרי ורוחני רק במסגרת המדינה. מי שלא צריך את המדינה הוא יותר מאדם ( אל) או פחות מאדם (חיה).
הקשר בין המחקר הביולוגי האריסטוטלי לפרשנות הפוליטית:
שיטת החקירה של אריסטו (המתמחה באיסוף פרטים) מגלה שבטבע יש מצד אחד גיוון גדול ומצד שני סדירות ואחידות, החיבור בין השניים מביאה אותו לחקור את המינים. הוא לוקח 80 מינים של פרחים ומגלה כי יש המון גיוון אולם יש מידה רבה של אחידות. זה מביא אותו לא רק לחקור את המינים אלא לעשות להם חלוקה איתה עובדים עד היום של מינים וזנים. הוא מתעניין בטיפוסים של הפרט ומגיע למסקנה כי יש טיפוסים שונים של בני אדם. עוד אומר כי המינים הם נצחיים- כלומר לא יכולים להתפתח מינים חדשים. התפיסה הזו תאפיין את תפיסת האזרחות של אריסטו בה הוא עושה אבחנה בין אנשים שמלידתם מתאימים לפוליטיקה לבין אלא שלא מתאימים. החלוקה גם מבוססת על תכונות ביולוגיות- זהות מינית ואתנית. כלומר, אריסטו מנחס משמעויות פוליטיות לעובדות ביולוגיות.
השלכות שעושה אריסטו ממדעי הטבע נשענות על מושג התכלית. מושג התכלית הוא מושג יווני במקור– טלוס- תיאור פעולה של איבר מסוים על ידי ציון התפקיד שהוא ממלא בגוף. טלאולוגיה היא תורה אריסטוטלית המתעסקת בהבנת איבר מסוים דרך הסקה מהמציאות. ההסבר התכליתי מסביר מה הסיבה שמשהו קיים- המשהו הוא לא בהכרח פיזי אלא יכול להיות גם תופעה התנהגותית, פוליטית. אריסטו לומד מהמציאות ומייחס לה חשיבות (ולכן מוגדר כריאליסט) בניגוד לאפלטון שמסתכל על המציאות רק לצורך ביקורת. זהו למעשה ראשיתו של "הריאליזם הפוליטי".
אריסטו לעומת אפלטון חושב שיש מודל פוליטי ראוי אולם ישנם מודלים נוספים שהם נסבלים על אף שלא משקפים מציאות מושלמת. אפלטון מאמין במודל אידיאי אחד. במידה מסוימת אפשר למצוא דמיון בין מושג התכלית לאידיאה- גם התכלית נותנת רק תשובה אחת כמו האידיאה. אפלטון בוחן את האידיאה המתארת סוג של קיום אולם אריסטו הולך הפוך מאפלטון- הוא קודם רואה את הקיים ואחר כך מנסה ללמוד את התכלית. בין השניים קיימות מספר נקודות השקה.
אריסטו הוא התשתית לסדר המערבי שאנו מכירים. אריסטו טוען כי אנו פועלים מתוך שיקול דעת לפני או אחרי הפעולה, למשל: בני אדם מזדווגים לצורך התרבות. כאשר חושבים על הפעולה ומתעסקים בתכליתה. ברור כי אנו עושים כל מעשה להשגת מטרה מסוימת. כשמתעסקים בפעילות אנושית לא מדובר בהשוואה אנלוגית מוחלטת לפעילותו של איבר אורגני. בכל זאת אריסטו מייצר מסקנה שבמידה רבה מבוססת על הנחות ביולוגיות שהיא בסיסית מאוד בסופו של דבר בהגות הפוליטית: אבחנה והפרדה בין פרטי לציבורי- אבחנה דיכוטומית- חסרת נקודות השקה. את המסקנות הראשוניות של אריסטו בנושא הוא שואב מהביולוגיה.
ראה גם: המחשבה המדינית של אריסטו
סיכומים בנושא המחשבה המדינית של אריסטו:
מקומן של נשים במחשבה המדינית של אריסטו
אתיקה ופוליטיקה בהגותו של אריסטו
המידה האמצעית והסגולה הטובה אצל אריסטו
הצדיק במחשבה המדינית של אריסטו
