מהלך השואה – סיכום
מתוך: סיכומי הקורס מבוא לעת החדשה באתר
הייחודיות של השואה לעומת אירועי רצח עם אחרים, הוא שברגע שחוקי נירנברג הוגדרו, אם היית יהודי – לא הייתה לך שום דרך /שום בחירה כדי להציל עצמך. ברגע שהוגדרת כיהודי היית גמור.
האנטישמיות בגרמניה הנאצית כרקע לשואה
האנטישמיות בגרמניה שעמדה ברקע אירועי השואה צמחה והתחזקה עם התגברות רגש התחרות של הציבור היהודי לבין האוכלוסייה הכללית בגרמניה, וכן – עם גידולם של מאמצי ההתבוללות מצד היהודים בחברה הגרמנית. 25% מזוכי פרס נובל היו יהודים, על אף שהיהודים מנו אחוז אחד מהאוכלוסייה בגרמניה. בכל ענף במשק ובתעשייה הגרמנית, ניתן למנות יהודים רבים שבמיטב כישרונותיהם ומאמציהם הם האדירו את גרמניה ואת הגרמניות. ניתן לקבוע כי ה"אהבה האומללה" בין היהודים לגרמניות – היא שהובילה ונשאה בכנפיה את שנאת היהודים של הגרמנים.
הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל הפילוסופיה והאידיאולוגיה הנאצית שהכילה מקום מיוחד בשביל האנטישמיות. בתוכנית של המפלגה הנאצית, שפורסמה בפברואר 1920, במינכן, הוקדשו כמה מן הסעיפים המשמעותיים והראשיים לדוקטרינה האנטישמית. "אזרח המדינה", כך נטען, "יכול להיות רק בן האומה. בן-האומה, יכול להיות רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו, תהא דתו מה שתהיה. שום יהודי לא יכול, אפוא, להשתייך לעם הגרמני". תפיסה זו, כאמור, עמדה ביסודה של השואה.
בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית נטען כי "האנטישמיות היא במידה ידועה היסוד הרגשי של תנועתנו. כל חבר המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הוא אנטישמי", נאמר בפירוש בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית. אכן, ככל שהתנועה הנאצית הלכה והגדילה את פעילותה ואת מספר חבריה בקרב המוני העם הגרמני – כן האנטישמיות נעשתה יותר ויותר המניע הפנימי שלה . היטלר עצמו כותב בספרו מיין קאמפף ("מאבקי"): "התנועה הנאציונאל-סוציאליסטית הצליחה להפוך את הבעיה היהודית לכוח-דוחף עצום בשביל תנועה עממית גדולה, ועל ידי כך לצייד את העם הגרמני באידיאה מאוחד גדולה בשביל הקרב".
בתקופתם של הנאצים, האנטישמיות הפכה לדת של ממש. אמנם כי כן, הנאצים המשיכו עד הרגע האחרון להישאר נאמנים ולהתאמץ בהצלחתו ובביצועו של הסעיף האנטישמי באידיאולוגיית המפלגה. ההצלחה הזו של הנאצים במילוי צווי האנטישמיות הגזענית, מלמדת אותנו כי האנטישמיות צופנת בחובה מצבור גדול של רעל וסכנה – שביכולתם לשתק ולנטרל כל הגבה טבעית של חמלה וסולידריות אנושית.
בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית, שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה. (ראה: מדיניות הנאצים כלפי היהודים)
משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים – הפסיקו לקנות. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין.
ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים – שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.
עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג. חוקי נירנברג כללו בין היתר את "חוק אזרחי הרייך" – רק בעלי דם גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" – אסורים נישואים או יחסי-מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי": מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ומיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה שמנו כ-185 אלף איש. באוגוסט 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן שהפעילה אמצעים ברוטליים במטרה לגרש יהודים מאוסטריה.
ב-28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו שבעה-עשר אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סירבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול (ראו גירוש זבונשין). השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם אירגנו את "ליל הבדולח" 9-10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה – בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. בנוסף שלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז.
במהלך השנים 1933 עד 1939 נמלטו מגרמניה כ-235,000 יהודים – כחצי מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן, אולם זו לא הביאה לפתרון הבעיה.
כבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא מתנגדים פוליטיים (בעיקר קומוניסטים) בשל מילוי בתי הכלא הרגילים. מחנות ריכוז נוספים הוקמו והם החלו למלא תפקידים נוספים כמו כליאת הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תוכנית T4 – אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות שבהן פעלו הנאצים, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.
ראה גם: המדיניות כלפי יהודי גרמניה 33-39
בשנים 1939–1941: הכחדה עקיפה של היהודים
מלחמת העולם השנייה (ועימה מעט מאוחר יותר השואה) מתחילה ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. בחלק מהשטח שהשיגה הקימה גרמניה את גנרלגוברנמן (הממשל הכללי של פולין) והשאר סיפחה אליה. מתוך למעלה משלושה מיליון יהודים בפולין ערב המלחמה, נוספו כשני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר היו בשטח שסופח לברית המועצות. במהלך הכיבוש ולאחריו סבלו היהודים מהתנכלויות הגרמנים. ב-21 בספטמבר שלח ריינהרד היידריך את אגרת הבזק של היידריך שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים.
ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורבגיה. כחודש לאחר מכן פלשו הגרמנים גם להולנד, בלגיה ולוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל 1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ויוון. בעקבות הכיבוש גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות גרורות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.
המשטר הנאצי נהג מדיניות חדשה. אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות יותר יעילים לפתרון "בעיית היהודים". בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה:
* שלילה מוחלטת של זכויות היהודים.
* השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב.
* מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי כפייה.
* גירוש משטח הרייך, לאזור הכבוש בפולין.
בתקופה זו רבו מקרי רצח ביהודים. לרוב, רוכזו היהודים בגטאות, אך טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים.
תוכנית נוספת שנתבססה על פתרון סופי ליהודים הייתה תוכנית מדגסקר שבסיסה העברתם לאי מדגסקר. כבר לפני מלחמת העולם השנייה הציעו הפולנים, בעת שהיהודים רוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין, להעבירם למדגסקר. בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים, נטשו הנאצים תוכנית זו.
הגטאות
הגרמנים עסקו ב"טיהור שטחים מיהודים" כפי שקראו לריכוז כל היהודים מהארצות שבשלטונם. "הנאצים אספו המוני יהודים בגטאות, ניצלו את כח עבודתם עד שלא היו יכולים יותר, ואז פקדו עליהם לחפור בור ולעמוד על פיו; החייל היה יורה, והיהודי היה נופל. אחר כך פקדו על יהודי אחר לכסות את הבור" – קורות חייו של יהודי מרגע שנכנס למחנה עבודה.
הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית והיו אחד הגורמים המרכזיים בשואה. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין בשנים 1941-1939. אחוזי התמותה בגטאות היו כה גבוהים עד כי בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שהייתה בוורשה.
על עזיבת הגטו נענשו היהודים בעונשים חמורים אפילו עד להוצאה להורג. בתהליך ההשמדה ההמונית, בשנת 1942, חוסלו רוב הגטאות ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם חוסלו גם הם. יוצא דופן היה הגטו בטרזינשטאט שבו רוכזו נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אבל גם מטרזינשטאט שולחו יהודים לאושוויץ כדי לפנות מקום ליהודים חדשים שבאו כל הזמן.
מחנות עבודה
מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני הועסקו יהודים בעבודות כפייה. העבודות היו ללא כל תמורה, ולוו בהשפלות ופגיעות גופניות. בשנת 1940 חלה תפנית במדיניות ניצול כוח העבודה של היהודים: עשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות עבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן. העובדים הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובמפעלי תעשייה. תנאי העבודה, המגורים והתזונה היו קשים מאוד. בגלל הסדרים הקטלניים שאיפיינו מחנות ריכוז והשמדה, עד מהרה איבדו העובדים את כוחם וניספו. מחנות העבודה הופעלו על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (בגרמנית: Vernichtung durch Arbeit).
ראשית ההשמדה בשואה
במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים ואז הגיעו להחלטה בנושא היהודים. התוכנית הגיעה לגיבוש סופי: השמדה ישירה והמונית של כל היהודים באירופה. עקרונות תורת הגזע של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: רצח במלוא מובן המילה.
לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין – איינזצגרופן (עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח את כל היהודים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תועבה, שבהם הוצגו היהודים כמפיצי מחלות. סרטים מבוימים אלה נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב – "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".
לאחר הפלישה לברית המועצות, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט), רצחו למעלה מ-2,000,000 יהודים באוקראינה, ליטא, לטביה, בלארוס ושטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. ניסיונות ההריגה של הגרמנים בברית המועצות העלו שרצח ביריות (על ידי הוצאת היהודים מכפרם אל תוך היער, ושם הריגתם אל תוך בורות מוות) היה יקר ובלתי יעיל. מומחי האס אס החליטו על שימוש בגז. איש האס אס, ולטר ראוף, המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: אספו את הקורבנות מן הכפרים והכניסו אותם למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל מה שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה זו נעשתה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון היה מחנה חלמנו, אליו נלקחו הקרבנות ושם הושמדו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 איש, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מושמדים. גם שיטה זו עוררה ביקורת, המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: הגופות יישרפו בו במקום, ולא יישאר זכר.
כבר בשלב זה של השואה נעזרו הנאצים הגרמנים במשתפי פעולה מקומיים כדי לשטר ולשלוט ביהודים. משתפי הפעולה באו ממספר רב של עמים, ביניהם אוקראינים, ליטאים ולטבים. משתפי פעולה קרואטים ובוסנים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.
בשנים 1941–1945: הפתרון הסופי, השמדה המונית
ראה גם: שלבים בביצוע הפתרון הסופי
במסגרת הניסויים של הנאצים בבני אדם, צברו ניסיון בהמתת בני-אדם בשיטות שונות ומשונות במהלך השואה. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנבחרים למבצע זה לא היו נערים קלי דעת – מי שנודע כסדיסט צמא-דם, נפסל לשירות[דרוש מקור]. בפיקוד האס אס היו אנשים משכילים ביותר, שעשו מה שעשו מתוך נאמנות לפיהרר.
לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי צריכים להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה לא הוחלט על ביצוע הפתרון הסופי, שכן הוא החל כחצי שנה קודם לכן. מטרות הוועידה היו הצגת "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה והיותו הפוסק האחרון בהתעוררות כל בעיה.
הרעיון שהועלה היה הרחבת השימוש במחנות השמדה, במקום לחסל את היהודים בידי עוצבות מבצע. מחנות השמדה היו מחנות מסוימים וייעודיים ששימשו להשמדה שיטתית של יהודים (וכן של צוענים ואחרים), ובכך נבדלו מסתם מחנות ריכוז, שבהם בוצע רצח בהתאם לנסיבות או באורח ספורדי, אפילו אם היו בהם תאי גזים.
במסגרת מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו זונדרקומנדו – תפקידם של חברי הזונדרקומנדו היה לרוקן את תאי הגזים לאחר ההשמדה, ובחלק גדול מן המקרים להביא את הגופות למשרפה. בטרבלינקה, למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם – וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.
בנוסף, שימש מחנה הריכוז בלובלין המכונה "מאיידאנק" כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה.
לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר במהלך השואה – מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית – המנהל הכללי. מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה – "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומנדו שורפים את הגופות.
אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, חלקם הגדול יהודים.
