סיכום: מלכים ב' כ"א \ דברי הימים ב', ל"ג – חטאי המלך מנשה
מתוך: סיכומים בתנ"ך לבגרות – מלכים ונביאים
על-פי המתואר במלכים ב' פרק כ"א, מנשה היה המלך החוטא ביותר בכל תולדות עם ישראל, אבל למרות זאת, מלך יותר מכל מלך אחר בהיסטוריה היהודית: 55 שנים! הן מתיאורי התנ"ך והן ממקורות אשוריים ואחרים אנו לומדים כי בתקופת מלכותו הגיעה יהודה לשפל מבחינה צבאית, מדינית, תרבותית ודתית. לעומת זאת, האימפריה האשורית הייתה בשיא עצמתה. ספרי מלכים וירמיהו תולים בחטאי מנשה את חורבן ירושלים והמקדש, כ – 60 שנה לאחר מותו, דוגמא מצוינת לשיטת הגמול הקיבוצי לדורות, שנהגה בימי בית ראשון בישראל (מלכים ב', כ"ד 3, ירמיהו, ט"ו 4 ועוד).
קריאה בדברי הימים ב', ל"ג תגלה לנו סיפור שונה ומפתיע על קורותיו של המלך מנשה.
פס' 1 – 9 – מנשה עולה למלוכה בגיל 12, מה שגרם לו כנראה להיות מושפע משרי הארמון. למרות שחזקיהו, אביו, עשה רבות לסילוק העבודה הזרה, הדבר לא השפיע על מנשה. הקטע הולך ומתאר את חטאיו הדתיים של מנשה. הוא הכניס ליהודה את הפולחן האשורי, שכלל עבודה לצבא השמיים (ראה ירמיהו, ז' 18). כאחאב בשעתו הוא מכניס את פולחן הבעל והאשרה, והגרוע מכל, הוא עושה זאת בחצרות המקדש ואפילו במקדש עצמו. [חזקיהו ואחאב מוזכרים כאן כשני קטבים, חיובי ושלילי, של התנהגות דתית, ומנשה הולך בדרכי אחאב, השלילי מבין השניים]. עוד מואשם מנשה בכישוף, העברת בנו באש ושאר חטאים, בניגוד גמור לחוקי התורה, במיוחד בספר דברים.
פס' 10 – 18 – הקטע דומה לנבואות ירמיהו ומנוסח בסגנון דומה. בגלל חטאי מנשה יבוא חורבן על ירושלים. העיר תחרב כשם שחרבה שומרון בימי אחאב. המספר מביא דימוי מעולם ניגוב החומוס: ירושלים תמחה מעל פני האדמה כשם שהאוכל מנגב את צלחתו משארית הארוחה. ה' ייטוש את תושבי יהודה, "שארית נחלתי" שנותרו לפליטה בארץ לאחר הגליית עשרת השבטים, וייתן אותם ביד אויביהם.
פס' 16 מוסיף לחטאי מנשה בקטע הראשון: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד..". הכתוב לא מביא עובדות ממשיות להאשמה זו. הכוונה אולי לכך שלא רק המצב הדתי היה בכי רע, אלא גם מבחינה מוסרית נעשו בעיר עוולות רבים. התלמוד הבבלי מספר בהקשר לנאמר בפס' 16 כי מנשה רצח את הנביא ישעיהו, שהיה דודו, אבל אין לדבר סימוכין משום מקור אחר.
פס' 19 – 26 – קטע זה עוסק באמון בנו של מנשה. הוא מולך שנתיים ונרצח בביתו. "עם הארץ" (כנראה גוף משפטי שתפקידו היה לשמור על רציפות שושלת בית דוד) ממית את הרוצחים של אמון, וממליך את יאשיהו בנו תחתיו.
דברי הימים ב', ל"ג
סיפורו של המלך מנשה חוזר בדברי הימים ב', ל"ג. חטאיו הדתיים, המתוארים במלכים ב', כ"א 1 – 9 מתוארים כמעט ללא שינוי גם כאן. אבל החל מפסוק 10 אנו לומדים כי בזמן כלשהו, במהלך מלכותו, חטא מנשה כנגד מלך אשור. הוא נלקח בשבי ונאסר בבבל (עובדה מוזרה בפני עצמה: מדוע לא באשור?). על-פי המסופר במקור זה, בזמן שהותו של מנשה בכלא הוא חוזר בתשובה שלמה ומתפלל ל-ה'. ה' נעתר לתפילותיו ומחזיר אותו לירושלים. מנשה זוכה להארה "וידע מנשה כי ה' הוא האלוהים" (פס' 13). לאחר שובו מן הכלא מבצר מנשה את ירושלים ומארגן את צבאו בערי יהודה הבצורות. זאת ועוד. הוא מסיר את כל סימני העבודה הזרה שהכניס ליהודה, בונה מזבח ל-ה' ודורש מתושבי יהודה לעבוד אך ורק את ה' אלוהי ישראל.
חוקרי מקרא רבים מפקפקים באמינותו ההיסטורית של סיפור החזרה בתשובה של מנשה, או של חלקים גדולי ממנו. ייתכן אמנם שמנשה נלקח לכלא האשורי בגלל ניסיון מרידה כושל כלשהו, ולאחר מכן הוחזר ליהודה, כדי להיות מלך כנוע ונוח לאשור, אבל קשה מאד לקבל כפשוטו את הסיפור כולו.
להלן חלק קטן מהנימוקים:
א. הסיפור כולו איננו מופיע כלל בספר מלכים, שנכתב סמוך יותר למאורעות מאשר ספר דברי הימים.
ב. קשה לחשוב שלאחר שהוחזר מהכלא יעז מנשה להרגיז את מלך אשור ולסלק מיהודה את הפולחן האשורי.
ג. אם אכן מנשה סילק את כל עבודת האלילים מיהודה, מה עשה יאשיהו ברפורמה שלו? הרי שני הפרקים הבאים בספר מלכים הולכים ומספרים כיצד סילק יאשיהו את מקומות הפולחן של העבודה הזרה מירושלים ומיהודה?
מן הטעמים הללו ואחרים, סביר להניח שהצדק הוא עם החוקרים השוללים את מהימנותו ההיסטורית של הסיפור.
מה הביא אפוא את מחבר ספר דברי הימים "להמציא" את הסיפור על חזרתו בתשובה של מנשה?
הסוד טמון, כנראה, בשינוי המהפכני בתורת הגמול סמוך לחורבן המקדש (ראה יחזקאל י"ח). בימי כתיבת ספר מלכים, או נכון יותר, בימי חייו של מנשה עצמו, הייתה נהוגה בישראל שיטת הגמול הקיבוצי לדורות. למחבר ספר מלכים לא הפריעה הסתירה המדהימה בין התנהגותו הדתית והמוסרית של מנשה, לבין אורך תקופת מלכותו. ניתן היה לומר שהוא מלך 55 שנים בזכות חזקיהו אביו, שהיה צדיק, או לחילופין, אפשר היה לטעון שהעונש על מעשיו יגיע בעתיד. לעומת זאת, בימי כתיבת ספר דברי הימים הגמול היה צריך להיות אישי ומיידי, ואין כל דרך לתרץ את תקופת מלכותו הארוכה כל כך של מנשה. על-כן נאלץ היה מחבר ספר דברי הימים להביא את הסיפור, שלדעת רבים לא היה ולא נברא, כל זאת על מנת שהקורא הנבוך לא יחוש סתירה בין מעשי מנשה לגורלו.
