אחת האמירות הידועות של אריסטו היא שהאדם הוא "יצור מדיני בטבעו". בדיוק כפי שנמלים ודבורים הן חיות חברתיות, כך גם האדם – הוא אינו יכול לממש את טבעו ללא חיים במסגרת חברתית מאורגנת. תפיסה זו עומדת בבסיס הפוליטיקה של אריסטו: המדינה איננה מלאכותית, אלא נובעת ישירות מטבעו של האדם.
התנגדות לאידאולוגיות עוקפות טבע
במהלך הפוליטיקה, אריסטו מתמודד עם שלוש תפיסות עיקריות:
הסופיסטים – טוענים שכל חוק הוא מוסכמה שרירותית. לכן, אין לדבר על צדק טבעי או על מבנה חברתי "נכון".
אפלטון – מציע אוטופיה אידיאלית השואפת למחוק את ההבדלים האישיים לטובת אחדות מוחלטת.
החכם המתבודד – תפיסה שצמחה בזמנו שלפיה די בחוכמה כדי לחיות חיים טובים גם ללא חברה.
אריסטו מתנגד לכולן. הוא אינו שואף לבנות אוטופיה מלאכותית, אלא לתאר מדינה אידיאלית שמתאימה לטבע האדם. האדם, לשיטתו, נועד לחיות בחברה, ואושר אינדיבידואלי אינו מושג אלא באמצעות מימוש קולקטיבי של ערכים משותפים.
ייחודה של הפוליטיקה האריסטוטלית
אריסטו פורץ דרך בכמה מובנים:
חילוניות עמוקה: הוא מתמקד באדם ובאחריותו, ומדגיש שאין כל יחסים של מחויבות בין האדם לאל. אין אצלו מקום לאמונה דתית כבסיס לחוק.
מודעות למתחים פנימיים: הוא מזהיר מפני סכנת קריסה פנימית של המדינה ומציין את תפקידם של רווחת האזרחים והאושר הכללי בקיום המדיני התקין.
המדינה כשותפות לשם חיים טובים
לפי אריסטו, המדינה (הפוליס) נוצרה לא רק כדי לאפשר קיום, אלא כדי לממש את החיים הטובים. המדינה היא שותפות טבעית שנועדה לממש ערכים – ולכן היא קודמת לפרט: לא מבחינה כרונולוגית אלא מהותית. היחיד מוצא את מימושו רק בתוך השותפות המדינית.
"הפוליס נוצרת לא למען החיים – אלא למען החיים הטובים".
שותפות מדינית כערך מוסרי
שותפות פוליטית איננה רק מגורים משותפים או שמירה על אי-אלימות. זו שותפות ערכית שמושתתת על הסכמה מהותית לגבי מהו הטוב הכללי. היא דורשת מידה של אחדות – אך לא אחדות מוחלטת שמוחקת את הפרט, כפי שאפלטון מציע. לפי אריסטו, הניסיון להפוך את הכל לכללי יפגע ביכולת לקיים קשרים אנושיים אותנטיים.
התא המשפחתי כמבנה יסוד
בניגוד לאפלטון, אריסטו רואה במשפחה את היחידה הראשונית שעליה נבנית החברה. מהמשפחה, דרך הכפר, ועד למדינה – כל שלב מפתח את יכולת השותפות, עד לשלב הגבוה ביותר שבו נולדים ערכים, חינוך ותרבות. חברה טובה תביא לידי מימוש את הפוטנציאל המוסרי של האדם – אך חברה קלוקלת עלולה להפוך אותו לייצור הרע ביותר בטבע.
עקרונות המשטר וצורתו האידאלית
אריסטו מבחין בין שיטות משטר לפי מספר השליטים ותכלית שלטונם:
שלטון למען טובת עצמם:
טיראניה (שליט יחיד)
אוליגרכיה (מיעוט)
דמוקרטיה (רוב, במובן השלילי של המושג)
שלטון למען טובת הכלל:
מלוכה (שליט יחיד מיטבי)
אריסטוקרטיה (מיטב המעטים)
פוליטיאה (שלטון הרבים הראויים)
מבחינת אריסטו, המשטר הטוב ביותר הוא זה שבו שולטים אלו שראויים לכך באמת – אלו שתורמים לטוב הכללי. עם זאת, הוא מדגיש את הסכנות שבמעבר בין משטרים, ואת הסיכון הכרוך ביצירת שינוי חד.
מושג האזרח וסגולת האזרחות
היסוד החיוני בפוליטיאה הוא האזרח – מי שמסוגל גם לשלוט וגם להישלט. זו משימה קשה, משום שמעטים האנשים שמסוגלים לקחת חלק פעיל בחקיקה ובשלטון אך גם לציית לחוקים שאינם תואמים את דעתם. זו סגולה מוסרית שממחישה את הקשר ההדוק בין פוליטיקה לאתיקה.
סיכום: החברה קודם לפרט
השותפות המדינית קודמת לפרט, לא רק כעובדה היסטורית אלא כהיגיון מוסרי. הפרת השותפות בשם אינדיבידואליזם פוגעת בטוב המשותף ובאפשרות לחירות אמיתית. אריסטו מציע תפיסה עמוקה של הפוליטיקה, שמהותה אינה כוח אלא מימוש הערכים המשותפים של בני האדם בטבעם החברתי.
פילוסופיה יוונית – המדריך המלא
פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו
