אנחנו רגילים לחשוב על חמלה כעל תכונה נעלה. רופאים ללא גבולות, משלחות סיוע, עמותות לנפגעי אסונות – כל אלה נדמים כפסגת הרוח האנושית. אבל מה אם הסיפור הזה, שבו "המערב הרחום" נחלץ לעזרת המסכנים, טומן בחובו גם יחסי כוח? ומה אם דווקא השיח ההומניטרי – זה ששם את הסבל במרכז – הוא שמרחיק את הפוליטיקה, הצדק והאחריות?
בספרו הגיון הומניטרי: היסטוריה מוסרית של ההווה (Humanitarian Reason: A Moral History of the Present 2011), האנתרופולוג והסוציולוג הצרפתי דידייה פסן (Didier Fassin) פורם את הקונצנזוס סביב ההומניטריזם. הוא אינו תוקף את עצם החמלה, אלא מציע ניתוח מרתק של האופן שבו היא פועלת בשדה החברתי, המשפטי והפוליטי – לא רק כרגש, אלא כטכנולוגיית שליטה.
מי נחשב ראוי לרחמים?
פסן מראה שבמערכות של רווחה, רפואה, מהגרים ומשפט, מתקיימת הבחנה לא מודעת אך רבת עוצמה בין ראויים לחמלה לבין ראויים לצדק. בעוד שזכויות ניתנות למי שנחשב אזרח שווה – חמלה ניתנת לאחר, לקורבן, לחלש. במילים אחרות: כאשר אנו מעניקים חמלה, איננו מכירים בשוויון, אלא להפך – אנחנו מדגישים היררכיה.
כך למשל, במערכת המקלט בצרפת, מבקשי מקלט מתקבלים לא רק על בסיס רדיפה פוליטית אלא על בסיס "סבל". ככל שסיפורם נוגע ללב, כך עולה הסיכוי לקבל הכרה. סבל רגשי, טראומה רפואית, גוף פצוע – כל אלה נעשים מדדים לאמת. ודווקא בגלל זה, הסובייקט הפליט צריך להפוך את עצמו לקורבן – לא לאדם חופשי עם זהות, אלא לסיפור של כאב.
כשעזרה דוחקת החוצה את הצדק
פסן טוען שהומניטריות מחליפה שיח של זכויות בשיח של הצלה. במצבים שבהם יש עוול היסטורי, אפליה מבנית, ניצול קולוניאלי – השיח ההומניטרי "מעדיף" לדבר על עזרה מידית במקרי קיצון במקום על תיקון עמוק שישנה את השגרה. הוא מסיט את המבט מהשאלה מי גרם למצב לשאלה איך אפשר להקל, לא לתקן.
ולכן, השיח הזה לעיתים משמר את הפערים שהוא מבקש לרכך. הוא הופך את הפעולה המוסרית למשהו אפוליטי. המושג "אחריות", שהיה אמור להיות עמוק, נהיה עניין של נדיבות – ולא של צדק. פסן אינו מציע לצמצם את החמלה או לבטל את ההומניטריות. להפך – הוא מבקש לחשוב אותה מחדש. להבין ש"הלב" פועל בתוך מבנים, מוסדות, כוחות. הוא קורא לאינטלקטואלים, למטפלים, לפעילים ולמחוקקים להכיר בכך שגם מה שנדמה כמעשה טוב, חף מאינטרס – נטוע בתוך מערכת של הבניה תרבותית, היררכיה גלובלית, ורגש ממושטר.
פסן לא מקדם ציניות, אלא מפוכחות. הוא לא מבטל את הערך של חמלה, אלא מזכיר שהיא לא מתרחשת בריק. שהעזרה, לפעמים, מחליפה תיקון. ושדווקא כדי להיות מוסריים באמת – עלינו להפסיק לחשוב רק דרך העין הדומעת, ולהתחיל לחשוב דרך העין הבוחנת.
